יום אחד זה יקרה

בס"ד

כשבחנו את אסטון וילה ולידס ראינו מגמה ברורה. 2 מועדוני ענק, עם עבר מפואר ועתיד לא ברור, שעושים כל מאמץ בשביל לחזור לגדולתם וממוצעי הצופים במשחקים שלהם יפים, במיוחד ביחס לליגה השניה (הצ'מפיונשיפ). ניוקאסל אמנם בליגה משלה בכל האמור לממוצע צופים למשחק בעונה שעברה (51,106), אבל בעוד אסטון וילה (32,107) ולידס (27,698) מדורגות 2 ו-5 בהתאמה בממוצע הצופים למשחק, פולהאם מדורג רק 12 (19,199), באצטדיון שהתפוסה שלו היא 25,700 מקומות. אז נכון שזה אומר שרובו המוחלט של האצטדיון מלא בכל משחק, אבל מועדון שרוצה לעלות ליגה ולחזור לימי הזוהר שלו צריך למלא את האצטדיון בכל משחק עד אפס מקום. במקום זאת, עושה רושם שלא להנהלה, שלא עושה צעדים מיוחדים בשביל לחזר אחרי הקהל, ולא לאוהדים עצמם אכפת ממצבה של הקבוצה.

בשביל להבין איך נקלעה פולהאם למצב בו נדמה שלאף אחד לא אכפת ממנה, נתחיל מההתחלה (זה מה שעושים בדרך כלל, לא?) – פולהאם מעולם לא היה מועדון פאר. את רוב שנותיו הראשונות הוא בילה בטיולים תכופים בין הליגות השונות וכשכבר הגיע לליגה הבכירה, בדרך כלל ירד מהר חזרה. כוכבים גדולים לא היו בנמצא במערב לונדון והשאיפות היו בהתאם. כל זה השתנה באמצע שנות ה-60, כאשר הקבוצה הצליחה לייצר תלכיד חזק של שחקנים מחוייבים. כולם כיכבו במועדונים אחרים ובנבחרת ופולהאם, שהחלה לפתח ציפיות גדולות עבור המועדון, החלה לעבוד סופסוף כמו שצריך. אמצע שנות ה-60 נחשבות לתקופה הטובה ביותר בתולדות המועדון הצנוע, אך היא לא נמשכה זמן רב מדי.

פולהאם תישאר בבוץ?
Credit: Fulham FC Facebook page

לאחר כמה שנים חזר המועדון הצנוע לליגה הראשונה ואף הצליח להחתים כוכבים בדמות בובי מור, ג'ורג בסט ורודני מארש. כולם כוכבים מזקנים, אבל כאלה שעוד יש להם מה לתרום. הקבוצה בהחלט עלתה על גל ההצלחה והשיא היה בעונת 1975, אז הגיעה פולהאם לגמר הגביע. עיוורים מאופוריית ההצלחה הזמנית, נכנסו בקבוצה לשאננות, ירדו ליגה ופיטרו את המאמן. הכוכבים עזבו, התוצאות החמירו והציפיות מעולם לא היו נמוכות יותר. רצף הפסדים, כלכליים ומקצועיים, גרם לירידתה של פולהאם לליגה השניה והמועדון החליט להקים קבוצת רוגבי, שרווחיה יעזרו לייצב את קבוצת הכדורגל. בעזרת תזרים המזומנים החדש ובעזרת סגל חדש של מאמנים ושחקנים חזרה פולהאם לליגה הראשונה, לא בפעם האחרונה.

בסוף עונת 1983 הפסידה פולהאם בפלייאוף ופספסה הזדמנות לשוב לליגה הבכירה. מאוחר יותר הגיעו נסיון איחוד כושל עם ק.פ.ר ופשיטת רגל והמועדון התדרדר לליגה השלישית. ב-1994, שנתיים לאחר הקמת הפרמיירליג, ירדה פולהאם לליגה הרביעית, רגע לפני הכניסה לאזורי החובבנים. אפילו האופטימיים ביותר בקרייבן קוטג' לא האמינו שהם יזכו לראות את קבוצתם האהובה בפרמיירליג. לא במציאות, בכל אופן.

הייתם חושבים שכאן תגיע עליית ליגה נוספת, נכון? חכו. ב-1996 סיימה הקבוצה במקום ה-17(!) בליגה הרביעית. ראשים עפו ואת העונה הבאה פתחה פולהאם כשהיא מצהירה על רצונה לחזור למקומה הראוי. את העונה סיימה פולהאם במקום השני בהפרש שערים, כשהאירוניה מכה בג'ימי היל, יו"ר פולהאם, לאחר שהוא זה שהחליט על חוק הפרש השערים כשהיה חבר בהתאחדות האנגלית. ואז, מוחמד ראה שההר לא מגיע אליו, אז הוא הגיע אל ההר.

ג'ון פנטסיל. אגדה מקומית
Credit: Fulham FC Facebook page

ב-1997 רכש מוחמד אל פאייד, איש עסקים מצרי, את פולהאם, במה שהיווה את תחילתה של דרך מופלאה למועדון הקטן. קווין קיגן קיבל את מושכות האימון (לאחר אפיזודה קרה של שת"פ עם ריי ווילקינס) והעלה את הקבוצה ליגה נוספת, עם 101 נקודות מתוך 138 אפשריות (הליגות הנמוכות גדולות מהפרמיירליג). כנראה כהפקת לקחים מהתאונה של הנסיכה דיאנה ובנו דודי, הציב אל פייאד יעד: חזרה לפרמיירליג תוך 5 שנים. הקבוצה עמדה ביעד תוך 4 שנים. קיגאן התקדם לאימון הנבחרת וכולם התלהבו מההצלחה של פולהאם וחזו לה הצלחה ליגה ובצ'מפיונס, יחד עם המאמן ז'אן טיגאנה, אך המועדון קרס תחת הציפיות וסיים במקום ה-13 בליגה. מכאן המצב הלך והתדרדר, עד שב-2014 סיים המועדון במקום ה-19 וירד ליגה. מי שחשב שהדרך חזרה למעלה תהיה מהירה, התבדה.

השחקנים יחגגו עליה סוף העונה?
Credit: Fulham FC Facebook page

בעונה שעברה סיים המועדון סופסוף במקום שמוביל לפלייאוף, אבל יותר ממה שהוא זכה בו, הפסידה אותו לידס. רצף הפסדים לא ברור של המועדון מצפון אנגליה הותיר מקום פנוי בפלייאוף לפולהאם, שם היא לא היוותה תחרות אמיתית והאדרספילד עלתה לפרמיירליג. השנה לידס התחזקה, אסטון וילה גם והתחרות על עליה לפרמיריליג תהיה קשה מתמיד. אם בפולהאם לא יתעוררו, העצירה בליגת המשנה תהיה ארוכה משהם חשבו תחילה.