בתחילת השנה היה נדמה שטורפדו מוסקבה הולכת לסיים את העונה במקום הראשון בליגת המשנה ברוסיה ולחזור לליגת העל, אחרי 4 שנים בליגות הנמוכות. אבל אז באה הקורונה והתכניות נתקעו.
הליגה הוקפאה ורוטור הוכרזה בתור העולה החדשה (יחד עם חימקי) כשטורפדו, שירדה בפברואר למקום הרביעי, איבדה את סיכוייה להעפיל לפרמייר-ליג הרוסי בעונת 2020/2021.
טורפדו שהייתה מועדון מפואר ואגדי עושה הכל כדי לחזור להיות מועדון גדול. אחרי שהעפילה פעמיים לשלב רבע גמר גביע המחזיקות ולרבע גמר גביע אופ"א, זכתה בשלוש אליפויות לאומיות ובשבעה גביעים והתואר הלאומי האחרון שלה היה אי שם בשנת 1993 (אם לא מחשיבים את הזכייה בגביע הליגה הלאומית שבו זכתה בעונת 2014), כל אלה רק דרבנו אותה, אבל שוב ושוב היא מגיעה מרחק נגיעה ונכשלת.
קרדיט: torpedo.ru.
להתניע וללחוץ על הדוושה
מועדון הכדורגל טורפדו מוסקבה התחיל את דרכו כמועדון כדורגל בחסות מפעל המכוניות המוסקבאי ZIL ("המפעל על שם ליחאצ'ב" בראשי תיבות). המפעל נוסד בשנת 1916 כ"חברת הרכבים המוסקבאית" (AMO) ובשנת 1956 נקרא ZIL. מועדון הכדורגל הוקם בשנת 1924 כמועדון הכדורגל "פרולטארסקאיה קוזניצה" (שמילולית משמעות המילים הן "החרש הפרולטרי", או "הנפחייה הפרולטרית"). המועדון התמודד בליגת הכדורגל של מוסקבה, בתקופה שעדיין לא הייתה ליגה ארצית למועדונים ונקרא בהמשך על שם מפעל הרכבים עצמו: ZIL או AMO.
בנובמבר 1930 הוקמה אגודת הספורט "טורפדו", שייצגה את תעשיית הרכבים הסובייטית והרכיבה את מועדוני הספורט השונים שנתמכו על ידי מפעלי הרכב והקבוצה הפכה לחלק מאגודה זו. בעונת 1937 התמודדה בליגה השנייה בחשיבותה, שכונתה בית B וסיימה במקום הששי.
בעונת 1938 הורחבה כמות המועדונים בליגת העל ל-26 קבוצות וטורפדו צורפה אליה לראשונה. בסיום העונה היא סיימה במקום התשיעי והחלה את צעדיה הראשונים בליגה הבכירה במדינה.
הליגה בשנותיה הראשונות עברה אינספור שינויים ואחרי שבעונת 1939 צומצם שוב מספר הקבוצות, ל-14, טורפדו נשארה בה אבל לא הצליחה לטפס לראשות טבלת הליגה ופיגרה מאחורי מועדוני הכדורגל האחרים של מוסקבה: צסק"א ספרטק ודינמו, שהיו טובות ממנה.
טורפדו נחשבה לקבוצה ממוצעת ועם פרוץ המלחמה נאלצה הקבוצה להתפנות מהעיר. פלישת הנאצים לברית המועצות בלמה את המשך החיים במדינה, כמו גם של העונה, מרבית שחקני הקבוצה פרשו או נשלחו לחזית.
בשנת 1944 הליגה אורגנה מחדש, אחרי שהיה אפשר לשוב ולחדש הכדורגל וטורפדו התמודדה בטורניר הגביע הסובייטי. היא העפילה לראשונה לשלב חצי גמר הגביע ונדמה היה שהמזל הולך להאיר לה פנים. בעונת 1945 חודשה הליגה וטורפדו סיימה במקום השלישי כשהפער מצסק"א שבמקום השני, היה 12 נקודות.
הקבוצה התחילה להתייצב: היא סיימה במקום החמישי בעונות 1947, 1948 ובמקום הרביעי בעונת 1949 כשבעונת 1947 אף העפילה לראשונה לגמר הגביע הסובייטי, למרות שהפסידה ליריבתה העירונית, ספרטק מוסקבה, שזכתה בגביע הרביעי שלה, אחרי ניצחון 2:0.
אבל טורפדו לא נדרשה לחכות הרבה כדי לזכות בתואר ראשון.
בעונת 1949 היא זכתה בגביע הסובייטי הראשון שלה אחרי שגברה בחצי הגמר על אותה ספרטק מוסקבה ובגמר על דינמו מוסקבה, כשהחלוץ ויקטור פונומאריוב הבקיע את שער הניצחון בדקה ה-83. פונומאריוב שיחק במדי טורפדו במשך שנתיים וחצי שבמהלכן הבקיע 17 שערים ב-60 הופעות.
ב-1952 טורפדו זכתה בגביע השני שלה והשנים הבאות יהפכו לשנים מכוננות עבור טורפדו; שחקנים צעירים רבים שישחקו בה אז לראשונה, ייחקקו בספר הזכרונות של המועדון בתור השחקנים הגדולים ביותר שלה, שיביאו לה אליפות, גביעים ותהילה לאומית.
השנים היפות
קרדיט: fc-dynamo.ru
בעונת 1953 הופיע לראשונה במדי טורפדו החלוץ ולנטין איוואנוב, שישחק במדי טורפדו כל חייו. ב-1954 זומן לקבוצה שחקן צעיר נוסף, אדוארד סְטְרֶלְצוֹב שמו. השניים שיתפו פעולה על המגרש והתגלו ככשרון פנומנלי ובשנת 1955 כבר זומנו להרכב הנבחרת הלאומית. ב-1956 הצטרפו לקבוצה לאוניד אוסטרובסקי, סלבה מטרוולי וגנאדי גוסארוב (שיוכתר למלך השערים של טורפדו 4 פעמים כולל בעונת האליפות הראשונה) ובהדרכת המאמן ויקטור מאסלוב היה נדמה שטורפדו תצליח להשיג אליפות ראשונה.
הניסיון לזכות באליפות נתקל בחומה מבוצרת היטב בדמות הגנת הברזל של דינמו מוסקבה, שספגה 15 שערים בלבד, כשטורפדו סיימה כסגנית האלופה ובאמתחתה 33 שערי חובה ופער של 8 נקודות מהאלופה. אבל לא רק הגנת דינמו מנעה ממנה זכייה באליפות.
באמצע עונת 1958 טורפדו איבדה את אחת מדמויות המפתח שלה, כשאדוארד סְטְרֶלְצוֹב נעצר ונכלא.
סטרלצוב היה חלוץ מבטיח וכולם תלו בו תקוות לקראת מונדיאל 1958, כשהוא מציג יכולת נהדרת לאחר שהבקיע 18 שערים במדי הנבחרת ובתחילת עונת 1958 הבקיע 5 שערים ב-8 הופעות. ב-18 במאי 1958 הוא עוד עלה על המגרש במשחק הידידות של נבחרת ברית המועצות נגד אנגליה, במשחק שהסתיים בתיקו 1:1.
ב-25 במאי 1958 שחקני הנבחרת התכוננו לנסוע לבסיס האימונים של הנבחרת בטראסובקה (עיירה במחוז מוסקבה), אך הם קיבלו יום מנוחה. בשעה 16:30 באותו יום השחקנים היו אמורים להגיע לאצטדיון דינמו בעוד סטרלצוב ושני חבריו בוריס טטושין ומיכאיל אוגונקוב נשארו בבית הנופש מחוץ לעיר. איתם הייתה מרינה לבדבה בת ה-20 ושתי בנות נוספות: תמרה טימאשוק ואירינה פופובה. באותו ערב השישייה צרכו אלכוהול. בבוקר, סטרלצוב, אוגונקוב וטטושין נעצרו על ידי המשטרה באשמת אונס של שלושת הבנות.
בעיתונות הספורט התקשו להבין על מה התבסס כתב האישום באותה עת. בעדותה בפני החוקרים, מרינה טענה שאדוארד קרא לה לישון איתו וכשהחלה להירדם הוא גרר אותה בכוח וכדי שאיש לא ישמע את צרחותיה, סטרלצוב ניסה לסגור את פיה בכף ידו והיא נשכה אותו באצבעו ובתגובה הוא הכה בטעות את מרינה ששכבה לצדם. דבר דומה קרה למיכאיל אוגונקוב עם לתמרה. בלחץ הוריה מרינה מסרה את הודאתה למשטרה וכך עשתה גם תמרה.
עם זאת, כתבי הספורט באותה תקופה טענו שעדותה של מרינה התבססה על שקר, בייחוד לאור העובדה שהיא עצמה משכה את תלונתה בהמשך וטענה שהייתה שתויה ולא זכרה דבר, בעוד אירינה פופובה טענה שהייתה במערכת יחסים הדדית עם סטרלצוב. גם תמרה משכה את תלונתה, אלא שהאישומים נגד סטרלצוב נותרו בעינם.
ביקורת רבה עלתה אז נגד הפרשייה, לא נגד הכדורגלן כי אם נגד רשויות האכיפה: האישומים התבססו על בדיקה רפואית שבוצעה באופן שטחי מאוד, כשכתב האישום מתבסס על בדיקת השריטה בכף ידו של סטרלצוב ועדותה של לבדבה, שכאמור השתנתה בהמשך. היה ברור שלמישהו מאוד דחוף להכניס את סטרלצוב לכלא.
הביקורת רק גברה כשהתברר שבמשפט עצמו סטרלצוב היה הנאשם היחידי וחבריו אוגונקוב וטטושין הובאו לשם כעדים בלבד.
הטענות היו שסטרלצוב סירב לעבור לדינמו מוסקבה (שהייתה בבעלות המשטרה) ולכן נתפר לו תיק; היו שטענו שהוא סירב להינשא לבתה של שרת התרבות, יקטרינה פורצבה, אך תהיינה הנסיבות והסיבות לכתב האישום נגד סטרלצוב אשר תהיינה, בשורה התחתונה נגזרו עליו 12 שנות מאסר והוא נשלח למחנה עבודה בהיותו בן 21 בלבד. הוא שוחרר אומנם בשנת 1963 אך לא חזר למגרשים עד 1965.
באותה עונה שבה סטרלצוב נעצר, טורפדו ירדה למקום השביעי ובהעדר חלוץ דומיננטי סיימה את העונה שאחריה, 1959, במקום החמישי כשהיא מתקשה לזכות באליפות הנכספת. את קו ההגנה של הקבוצה יצרו אלכסנדר מדאקין, ויקטור שוסטיקוב ולאוניד אוסטרובסקי, אליהם הצטרף ואלרי וורונין.
את האליפות הראשונה שלה טורפדו מוסקבה השיגה בעונת 1960, שבה גם זכתה בדאבל (זכייה לא רק באליפות אלא גם בגביע). את מקומו של סטרלצוב בחוד תפסו ולנטין איוואנוב וגנאדי גוסארוב והקבוצה הצליחה להיצמד לראשות טבלת הליגה.
בעונת 1961 נצמדה לדינמו קייב וסיימה לבסוף כסגניתה ואף שהעפילה לגמר הגביע, הפסידה את התואר.
בעונת 1964 שוב נצמדה לראש הטבלה אך סיימה כסגנית האלופה ובתחילת עונת 1965, לשורות הקבוצה חזר אדוארד סטרלצוב.
והוא חזר במלוא הכוח.
כבר בעונת החזרה שלו הוכתר למלך השערים עם 12 שערים כשטורפדו זוכה באליפות השנייה שלה עם מאזן של 22 נצחונות, שבעה שוויונות ושלושה הפסדים בלבד. בעונה הבאה טורפדו תעפיל לגמר הגביע ותתמודד לראשונה בגביע האלופות למועדונים, בה היא העפילה עד לשלב 16 האחרונות.
בכך, טורפדו הפכה לקבוצה הסובייטית הראשונה שהתמודדה בליגת האלופות, כשבעונת 1966/1967 טורפדו התמודדה נגד אינטר מילאן, שבמשחק הראשון ניצחה 1:0 אך התקשתה לגבור על המוסקבאים במוסקבה, במשחק שהסתיים בשוויון 0:0 ונערך לעיני 105 אלף צופים באצטדיון על שם לנין (כיום אצטדיון לוז'ניקי).
קרדיט: torpedom.ru
סטרלצוב הוכתר למלך השערים של טורפדו עוד 3 עונות נוספות, כשבעונת 1968, טורפדו סיימה במקום השלישי וזכתה בגביע הרביעי שלה, אחרי נצחון 1:0 בגמר על פחטאקור טקשנט, כשסטרלצוב מסיים את העונה עם 24 שערים. הוא שיחק במדי טורפדו עוד שתי עונות לפני שפרש בשנת 1970. הוא זכה לכינוי "פלה הרוסי" ובמדי טורפדו הבקיע סך הכל 99 שערים ב-222 הופעות ושמו נחקק לנצח כאחד מכוכביה של טורפדו ועל שמו נקרא מגרש הבית של טורפדו: אצטדיון אדוארד סטרלצוב במוסקבה.
לאחר עזיבתו, בשנת 1972 טורפדו זכתה בגביע החמישי שלה אבל עד 1976, במשך 11 עונות רצופות, נשארה קבוצת מרכז טבלה וכשהיא זכתה באליפות השלישית והאחרונה שלה בעונת 1976 היא הייתה אחד ממועדוני הכדורגל הטובים במוסקבה, אך כבר לא זכתה שוב באליפות.
טורפדו זכתה בגביע הלאומי עוד שתי פעמים נוספות (1986, 1993) ובשנים האחרונות שלפני פירוק ברית המועצות זכורה כקבוצת גביע לאחר שהעפילה לגמר הגביע הלאומי 3 פעמים (1988, 1989, 1991) אך ללא זכייה.
התואר הלאומי האחרון שלה הוא הזכייה בגביע הרוסי בכדורגל בעונת 1993, אחרי ניצחון דרמטי בפנדלים 5:3 על צסק"א מוסקבה השנואה, כשהמשחק הסתיים בשוויון 1:1.
הדעיכה ונסיונות השיקום
בשנים הבאות טורפדו התקשתה לחזור לראשות הטבלה: היא אומנם העפילה לחצי גמר גביע אינטרטוטו בעונת 1997, אבל עידן ההפרטה ופירוקו של מפעל הרכבים ZIL יצרו חור רציני בתקציב הקבוצה.
רשמית טורפדו נותרה בבעלות מפעל ZIL, כפי שהייתה מאז הקמתה, אך בפועל המפעל איבד עניין בקבוצה. בשנת 1997 הקבוצה נרכשה על ידי חברת לוז'ניקי, החברה המנהלת את אצטדיון לוז'ניקי והקבוצה הייתה בבעלות משותפת של המפעל וחברת לוז'ניקי.
בשנים 1999-2002 נצמדה לצמרת טבלת הליגה כשהיא מארחת את משחקיה באצטדיון הגדול ביותר במדינה ובעונת 2000 אפילו סיימה במקום השלישי, אך התמיכה הפיננסית ממפעל הרכבים הצטמצמה וחברת לוז'ניקי התמקדה במימון קבוצת כדורגל חדשה בשם "מוסקבה" שזכתה גם לתמיכת העירייה ומומנה על ידי חברת הניקל "נורילסק ניקל".
בעונת 2006 הקבוצה ירדה לליגה השנייה בפעם הראשונה מאז העפילה לליגה הבכירה והספונסרים נטשו אותה.
טורפדו עמדה בפני סכנה ממשית של פירוק, כמו קבוצות דומות במצבה, היא אומנם ניצלה מגורל דומה לזה של טוסנו ואמקר ולא הציגה ניהול מופתי כדוגמת מועדון קרסנודאר אבל לא פורקה: תקציבה צומצם והיא נרשמה להתמודדות בליגה השלישית בחשיבותה: ליגת הכדורגל המקצוענית (PFL).
אבל ההתדרדרות נמשכה.
בתום עונת 2008 איבדה את מעמדה כקבוצת כדורגל מקצוענית וירדה לליגה החובבנית (LFL). עם זאת, היא הצליחה לחזור לליגה המקצוענית אחרי עונה אחת.
בעונת 2012 טורפדו חזרה לליגה השנייה ובתוך 3 עונות עלתה לפרמייר-ליג הרוסי, אך לא הצליחה להישאר בליגה אף שהעפילה לשמינית גמר הגביע.
בעונת 2015/2016 היא חזרה לליגה השלישית והתמודדה בה במשך 4 עונות רצופות.
אגדת טורפדו כבר לא הייתה נוצצת כמו פעם. בעונת 2015 הצטרף לקבוצה סרגיי שוסטיקוב, נכדו של ויקטור שוסטיקוב, שחקן טורפדו לשעבר, אך טורפדו שתמיד הייתה לה תמיכה רחבה ובסיס אוהדים גדול התקשתה לשוב למגרש של הגדולות.
בעלים חדש, תקווה חדשה
בספטמבר 2017, איש העסקים רומן אוודייב רכש את כל מניות הקבוצה ממפעל ZIL שפורק רשמית בשנת 2013 ונכסיו מוחזקים בידי העירייה. באמצעות בנק האשראי המוסקבאי שבבעלותו ועם חברת הנדל"ן Ingrad כספונסרית, הוא החל השקיע כספים בקבוצה והצהיר על כוונתו לשפץ את אצטדיון טורפדו הישן.
טורפדו נצמדה לצמרת טבלת אליפות המרכז של הליגה המקצוענית ובעונה שעברה (2018/2019) העפילה חזרה לליגה הלאומית, השנייה בחשיבותה.
לקראת עונת 2018/2019 מונתה נשיאה חדשה לקבוצה, ילנה ילנצבה, שקודם לכן ניהלה את אצטדיון אדוארד סטרלצוב והבעלים החדש, רומן אוודייב, קיווה להשיג דרכה את תמיכת המשקיעים לשיפוץ ובנייה מחדש של האצטדיון, כפי שהבטיח זמן קצר לאחר הרכישה.
לקראת העונה הנוכחית (2019/2020) הוחתמו מספר שחקנים מבטיחים כמו איוואן סרגייב שהוכתר למלך השערים של הליגה (16 שערים) כבר בעונתו הראשונה בקבוצה, בעוד סרגיי שוסטיקוב מונה לקפטן.
בעונתה האחרונה, לפני שהעפילה לליגה הלאומית, טורפדו הגיעה למאזן שיא של 21 משחקים ללא הפסד והיה ברור שטורפדו שואפת לחזור בסערה לפסגת הכדורגל הרוסי.
את עונת 2019/2020 הבעלים הקדיש להכנות לקראת העפלה לליגת העל, הוא החתים את שחקן צסק"א והנבחרת לשעבר, סרגיי איגנשביץ' לתפקיד מאמן הקבוצה והחתים שחקנים מוכשרים כדוגמת איגור לבדנקו, אלכסנדר ריזאנצב, אלכסנדר רודנקו (שבינתיים עזב), פיליפ דבורצקוב, סרגיי בוז'ין ואחרים.
ההשקעה נראתה כמשתלמת: טורפדו הגיעה לרצף של 8 נצחונות רצופים ונצמדה לצמרת טבלת הליגה, בדרך הבטוחה לליגת העל. היה ברור שהאוהדים דורשים את זה: במשחקה נגד רוטור בוולגוגרד ארנה צפו בה 36,219 איש. לאורך העונה איגנשביץ' אומנם היה זה שהדריך את הקבוצה בפועל, אבל רשמית על הקווים עמד ניקולאי סאוויצ'ב, משום שכאמור, לאיגנשביץ' לא היה רשיון PRO לאימון הקבוצה והוא קיבל רשיון Uefa Pro רק ב-18 ביוני 2020, אז גם מונה מחדש למאמן הקבוצה.
אולי זו הדהירה המהירה מדי לצמרת, או עייפות מצטברת, כי עם פתיחת השנה החדשה, טורפדו התחילה לאבד גובה והתקשתה לחבר נצחונות רצופים בפתיחת שנת 2020.
איוואן סרגייב ואלכסנדר רודנקו הוכתרו למלכי השערים של הליגה (עם 14 שערים) ואז באה הקורונה: ב-17 במרץ 2020 הליגה הוקפאה וטורפדו שהייתה במקום הרביעי, כשהיא בפער של 3 נקודות בלבד מהמקום הראשון איבדה את הסיכוי לחזור לפרמייר-ליג הרוסי כבר העונה.
כשמנהלת הליגה הודיעה ב-15 במאי על רוטור וחימקי בתור העולות החדשות לליגת העל, טורפדו — יחד עם צ'רטנובו השלישית — יצאו במחאה נגד ההחלטה וביקשו לנסות לחדש את הליגה, בייחוד לאור הפער הקטן בין ארבעת המקומות הראשונים. טורפדו הייתה במרחק נגיעה מחזרה לליגה הבכירה. אבל ההחלטה הייתה סופית וטורפדו נאלצה להשלים עם ההחלטה וגם את העונה הקרובה (2020/2021) תעביר בליגה הלאומית, השנייה בחשיבותה.
בינתיים נשיאת הקבוצה ילנה ילנצבה עזבה ובמקומה מונה דניס מאסלוב, לנשיא המועדון החדש. הובא מנהל ספורטיבי חדש והקבוצה מתכוננת לקראת העונה החדשה.
לדברי הבעלים, רומן אוודייב, עצם העובדה שטורפדו לא תשתתף בליגת העל העונה היא לא אסון. לטענתו, הוא לא הציב בפני טורפדו את היעד לעלות ליגה אלא להתבסס בליגה הלאומית כדי להעפיל לליגה הבכירה כקבוצה מוכנה יותר בהמשך.
ואולי זו הייתה הסיבה שבאפריל 2019 הוא הציג בפני הספונסרים ואוהדי הקבוצה את תכניתו לבניית האצטדיון החדש של טורפדו, בשיתוף פעולה עם משרד אדריכלים צרפתי.
אוודייב רוצה שטורפדו תחזור לליגה עם אצטדיון חדש, כפי שמחצית מקבוצות הליגה יכולות להתהדר באצטדיונים חדשים וגדולים, הוא רוצה שגם טורפדו תחזור למגרש של הגדולות, עם אצטדיון מודרני ויפה. האצטדיון הנוכחי והמיושן מכיל 13,450 מושבים המפוזרים בשני יציעים (יציע מערבי ויציע מזרחי), כשהאצטדיון המשופץ צפוי להיות ארנה סגורה עם יציעים מקורים שמתוכננת להכיל 15,000 מושבים, 780 מקומות חנייה, מוזיאון, משרדים ומרכזי מסחר שישרתו את באי האצטדיון.
האצטדיון הישן שנפתח בספטמבר 1960 הכיל יציע אחד. לקראת אולימפיאדת 1980 במוסקבה הוגדלה תכולת המושבים ל-16,000 עם הוספת יציע נוסף והשיפוץ האחרון נערך בשנת 1998, שלאחריו תכולת האצטדיון עמדה על 13,300. בשיפוץ האחרון הותקנה לראשונה במדינה מערכת לחימום דשא מלאכותי.
בדומה לדינמו מוסקבה, שחנכה לפני שנתיים אצטדיון חדש, טורפדו עושה כל שביכולתה כדי לשוב ולזכות בתארים ובדומה לה משקיעה ומקווה שבית חדש ייתן לה גם תארים חדשים ונותר רק לקוות שהפעם זה יילך לה.
