חמשת הספורטאים המשפיעים ביותר על הפוליטיקה ב-2018

שנת 2018 עומדת להסתיים והבלוגרים שלנו פותחים בפרויקט סיכום מלא בדירוגים והפעם גיא רוה מדרג את חמשת הספורטאים המשפיעים ביותר על הפוליטיקה ב-2018

לשאר הטורים בפרויקט סיכום 2018

באנר פרויקט סיכום שנת 2018

2018 תכף מאחורינו ובעוד סיומה קרב, ניכר ששנת 2018 תיזכר בזכות לא מעט אירועי מפתח שטלטלו את העולם. המונדיאל האחרון ברוסיה הבהיר יותר מתמיד את הכוח של הספורט והשימוש של פוליטיקאים בענפי הספורט והספורטאים השונים, על מנת לקדם את מטרותיהם.

הספורט תורם למדינה ולכוחה במערכת הבינלאומית במספר מובנים. בעוד כוחה של המדינה בעיקר נובע מעוצמת הנשק שלה, מאז תום המלחמה הקרה נכנסו לעידן בו מלחמות ומאבקים בין מדינות לא מוכרעים ע”י כוח החרב, אלא ע”י מהלכים דיפלומטיים וסנקציות שונות.

כיום המשקל של “עוצמה רכה” הוא חשוב מתמיד. המושג “עוצמה רכה” נתווה לראשונה ע”י ג’וזף ניי, חוקר יחסים בינלאומיים מהמובילים בעולם. פירוש המושג הוא שימוש בתרבות ומוניטין אשר באמצעותם מבססים אג’נדה עולמית המעצבת את ההעדפות של המדינות השונות. המושג מתייחס לאטרקטיביות של המדינה, הכוח שהמדינה מקרינה והיכולת לשאוב לגיטימיות בעיני אחרים בענייני תרבות, ערכים ומוסר. העוצמה הרכה משמשת מדינות בעיקר באופן לא ישיר, כחלק מחיזוק מעמדן במערכת הבינלאומית. הספורט הפך להיות מרכיב דומיננטי בעוצמה הרכה ו-2018 העלתה לכותרות מספר ספורטאים שהשפיעו על השיח העולמי והפנים מדינתי באירועים שמעניינים את העולם כולו.

 

כחלק מפרויקט סיום השנה של אתר “הזווית”, קבלו את חמשת הספורטאים המשפיעים ביותר על הפוליטיקה בשנת 2018:

1. לברון ג’יימס – דונלד טראמפ יהיה נשיא שלא יישכח בהיסטוריה האמריקאית והעולמית, ככל הנראה לא לטובה. טראמפ מייצג ומוביל את השסעים בחברה האמריקאית, שנאת הזר, שנאת המהגר ותמיכה ב”כוח הלבן”. ניכר כי החברה האמריקאית, שעברה תהליכים חיוביים בעשורים האחרונים של אינטגרציה חברתית ותיקון עוולות העבר נגד השחורים, עושה בשנתיים האחרונות צעדים אחורה שמקבלים תמיכה מהאיש החזק בעולם.

דווקא בימים קשים כאלה, עולים ספורטאים ומשתמשים בכוחם והפופולריות שלהם על מנת לעשות את התהליך ההפוך. לברון ג’יימס הוא הדמות העיקרית בהצגה. הכדורסלן הטוב בעולם לא מפחד לצאת נגד הנשיא טראמפ ולהשמיץ אותו. לברון מנצל כל הזדמנות, בין אם בראיונות בטלוויזיה או בפוסטים וציוצים ברשתות החברתיות, על מנת לשלוח מסרים של אחדות בעם ולגנות את הפיצול והגזענות המתפשטת בחברה האמריקאית. לברון, שרק השנה פתח את בית הספר הראשון ברשת שאותה הוא יזם והקים, הוא כבר הרבה מעבר לספורטאי, הוא דמות חשובה ומאחדת, דמות שמעניקה השראה לצעירים ללא אמצעים. הסיפור שלו, ההשראה שלו ובית הספר שהקים ויקומו עוד כמוהו ברחבי המדינה, הם סיפור של אדם שהחליט להשתמש בכוחו על מנת לעשות טוב בחברה.

השנה הזאת היא אבן דרך בדרכו של לברון, שבעוד כמה שנים יסיים את הקריירה שלו ככדורסלן וילך בנתיבים אחרים. אם דונלד טראמפ הצליח להיות נשיא, בטח ובטח זה לא יפתיע אם גם לברון יגיע יום אחד לחדר הסגלגל בבית הלבן.

לברון. לא מפחד לצאת גם נגד האיש הכי חזק בעולם.
Credit to flickr

2. מסוט אוזיל – גרמניה הגיעה למונדיאל הנוכחי כאלופת העולם, אך המשיכה מגמה משני העשורים האחרונים, בה אלופת העולם מגיעה למונדיאל ומספקת הופעה מבישה. עם תום המשחק הראשון, ההפסד למקסיקו, התחילו הבעיות לצוץ. נשמעו ביקורות מכל עבר והאשמות כלפי חוסר המחויבות של השחקנים. הטורניר המשיך עם ניצחון בשיניים על שבדיה והפסד מביש לדרום קוריאה שגרם לסיום דרכה בטורניר מוקדם מהצופה מה שגרם לעם הגרמני לחפש אשמים.

אוזיל, שהיה גיבור המונדיאל הקודם, המצטיין של הנבחרת וסמל בחברה הגרמנית להצלחת שילוב מהגרים ואינטגרציה חברתית, הפך מיד להיות האשם העיקרי. הצילום שלו עם נשיא טורקיה ארדואן, העלה דיון בנוגע למחויבותו לנבחרת הגרמנית ולגבי היותו גרמני אמיתי. רבים טענו כי הוא טורקי ואין לו סנטימנטים לגרמניה, שהוא אשם בכישלון הטורניר ובחוסר המחויבות שהייתה בקרב הנבחרת. אוזיל, שזכה ב-2010 בפרס “במבי”, פרס המוענק לאמנים ולידוענים בגרמניה על עשייתם החברתית (אך בדרך כלל לא מוענק לספורטאים) והיה בעשור האחרון דמות חיובית, מאחדת ומעוררת השראה, הפך לסמל בגרמניה לצרת המהגרים.

החברה הגרמנית סובלת בשנים האחרונות משסעים עמוקים, רבות בשל סוגיית המהגרים. גרמניה, שלאורך השנים הייתה מדינת הגירה, שכלכלתה התבססה על גלי מהגרים מרחבי אירופה, הייתה לקול השפוי באיחוד האירופאי בכל הנוגע ליחס כלפי המהגרים מסוריה. אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה מ-2005, שמפלגתה נחלשה וכן ספגה תבוסות בבחירות לרשויות המקומיות ברחבי המדינה, הודיעה כי לא תתמודד על קדנציה נוספת וכי סיום דרכה בפוליטיקה מתקרב. סוף עידן מרקל, אחת המנהיגות היחידות בעולם שבעד גלובליזציה ושמירה על גבולות פתוחים וקבלת המהגרים ופליטי מלחמה, במקביל לירידת קרנו של אוזיל בחברה הגרמנית, מסמל יותר מכל את הצומת דרכים בה נמצאת גרמניה. ממדינה שמובילה מאבק למען זכויות אדם למדינה שאט אט צצים בה תזכורות מהעבר האפל בדמות שנאת מהגרים והאחר.

 

3. הוגו לוריס – קפטן נבחרת צרפת שזכה להניף את הגביע העולמי הוא פרצוף מוכר בכל מדינת הבגט. למרות היותו לא כריזמטי במיוחד, לא פופולרי ולא נעקב כמו אחרים בנבחרתו דוגמת פוגבה או גריזמן, לוריס עדיין נבחר לשמש כקפטן הנבחרת. אבל דווקא הבחירה בלוריס כקפטן מייצגת את הצד הפחות יפה של צרפת. לוריס הוא אחד מארבעת השחקנים היחידים בסגל אלופת העולם שהוא “צרפתי טהור”, כלומר שאין לו שורשים במדינות אפריקה, הקאריביים, קולוניות ישנות של צרפת או אזורים אחרים באירופה דוגמת חבל הבאסקים. לוריס משמש כפנים של הנבחרת, ומתפקד כנער פוסטר שמזכיר לשמרנים בעם שהנבחרת עדיין מייצגת את צרפת הטהורה, הלבנה ובעלת הזהות הפרנקופונית.

עם זאת, בשבועות האחרונים אנו עדים להתפוצצות בקרב החברה, במחאות “האפודים הצהובים” כנגד מקרון. מקרון שנתפס כמנהיג מנותק ויהיר שמייצג ופועל לטובת השכבות העליונות והאליטה הצרפתית, מקבל ביקורת רבה מקרב העם וממעמד הביניים. מקרון נכשל היכן שז’אק שיראק הצליח. שיראק היה נשיא צרפת בעת הזכייה הראשונה במונדיאל והוא חיבק את זידאן והמהגרים הצרפתיים, קרא לאינטגרציה חברתית ובכך הבטיח לעצמו פופולריות ועוד קדנציה כנשיא. שיראק ידע איך להתחבר לשחקני הנבחרת ולנצל את הצלחתה, לטובת הצלחתו בפוליטיקה. הניתוק של מקרון, מייצג את האליטה הצרפתית שרוצה לשמור על זהות לבנה ואתנית של צרפת; ולוריס הוא הכלי שלה.

במונדיאל 2010 כשהיה מרד נגד דומנק, מאמן הנבחרת, הואשמו בהובלת המרד פטריס אברה, פרנק ריברי ואריק אבידל, “הפרחחים מהפרברים” בעוד הוגו לוריס, שהיה חלק מהמרד, זוכה ע”י התקשורת שהגנה עליו כי הוא רק נגרר אחריהם. הפרשה הזאת ייצגה את הגזענות הסמויה בחברה והתקשורת הצרפתית כלפי המהגרים ובני הקולוניות לשעבר ולוריס, מאז ועד היום משמש כנער הפוסטר של אותן אליטות לבנות.

נבחרת צרפת, מונדיאל 2018
Credit to Équipe de France de Football facebook page

4. ג’ורג’ וואה – מונה בתחילת השנה לנשיא ליבריה. וואה, שכיכב במונאקו, פ.ס.ז’, צ’לסי ומילאן כחלוץ אימתני והיה לשחקן האפריקאי הראשון בהיסטוריה שזוכה בפרס כדורגלן השנה של פיפ”א בשנת 1995, הוא הדמות הכי מפורסמת שיצאה מליבריה. ליבריה, השוכנת במערב אפריקה היא מדינה מוכת מלחמות אזרחים שהתנהלו בה לסירוגין בעשורים האחרונים עד ל-2003. המדינה מוכת האיידס, אבטלה, רעב ותשתיות רעועות, סבלה רבות מגזל מצד המערב. ליבריה, שסבלה רצח עם והייתה ליעד אטרקטיבי עבור מדינות המערב עקב מרבצי היהלומים הרבים שהיו בשטחה, הייתה צמאה לתיקון ולחיים טובים יותר.

וואה מאז ומעולם השתמש בכוחו, הן בשביל להשיג תרומות ולהעלות את המודעות בעולם למצב במדינתו ובאפריקה. במספר סבבי בחירות מאז תום המלחמה, וואה ניסה להתמודד ותמך במועמדים אחרים. מעורבותו בפוליטיקה המקומית הייתה ידועה ובבחירות האחרונות הצליח סופסוף לזכות ולהיבחר לנשיא המדינה. את הביקורות על חוסר ניסיונו הפוליטי, וואה הדף עם טענות כי הוא לא זקוק לניסיון פוליטי על מנת לאפשר חשמל ומים זורמים ברחבי המדינה, הוא לא זקוק לניסיון הפוליטי על מנת לראות את התשתיות ההרוסות. ילדותו הענייה היא שלימדה אותו את הלך הרוח והחיים במדינה.

וואה שככדורגלן נהג לתרום רבות, להעלות מודעות לאמצעי מניעה וכן הקים מספק בתי ספר לכדורגל על מנת למנוע מילדים לנשור מהלימודים הוא דמות מוערצת ומעוררת השראה ומניעיו לא מוטלים בספק. נקווה ונאחל לו שימשיך לעשות את אותם קסמים שעשה על המגרש, גם במדינה שלו.

 

5. הנבחרת הרוסית – נכון שזה לא ספורטאי אחד אלא נבחרת, הרי גם ככה אין באמת זכויות פרט ברוסיה. למרות רמיסת זכויות אדם, למרות השתלטות על חצי האי קרים, למרות התערבות בבחירות ברחבי העולם ושאר שערוריות, המונדיאל האחרון עשה רק טוב לרוסיה. הוא עזר לפוטין להקרין לעולם מדינה גדולה וחזקה שיש ביכולתה לארח טורניר בצורה מושלמת ללא אלימות והפרעות.

לא רק שהמדינה קיבלה שבחים על האירוח (מי זוכר שנגמרו הבירות בחביות, חוסר בחדרי אירוח ורמת מלונות ירודה), אלא הנבחרת הרוסית קצרה שבחים לאור ההצלחה בטורניר והגעה עד לרבע הגמר לאחר שניצחה את ספרד בשמינית הגמר. השחקנים הרוסיים היו עם הביצועים הטובים ביותר מבחינת ספרינטים וכמות קילומטראז’ שעברו במגרש ולקראת הסוף התבררה הסיבה לנתונים הגבוהים. השחקנים הודו כי שאפו גז אמוניה לפני המשחקים, אמנם זאת לא עבירה על החוק והם עמדו בתקן של חומרים אסורים, אך ברור לכל כי המגמה של סימום ספורטאים רוסיים עוד מלפני כמה עשורים, המשיכה והתרחשה גם במונדיאל האחרון.

השלכות על בריאות השחקנים? זה לא מעניין, כל עוד הנבחרת מצליחה, מביאה כבוד למדינה וגורמת לפוטין ללבוש חיוך זחוח על פניו, זה כל מה שחשוב. יותר מכל, אירוח המונדיאל והנבחרת הרוסית מייצגים כיצד פוליטיקאים ומדינות משתמשים בספורט ככלי, על מנת לצבור פופולריות, כבוד ולגיטימציה משאר מדינות העולם.

לשאר הטורים בפרויקט סיכום 2018

היום מקרון כבר פחות שמח בעוד פוטין ממשיך לשלוט עולם.
Credit to flickr
 
   

4 תגובות

  1. הציוץ האנטישמי שלברון שיתף השבוע זה גם חלק מה”מסרים של אחדות בעם ולגנות את הפיצול והגזענות המתפשטת בחברה האמריקאית”?

    שואל בשביל חבר.

    ערבוב של ספורט ופוליטיקה זה תמיד מתכון לבעיות ועל אף הניסיון המעניין (באמת) לייצר טור מעט אחר בנוף התוצאה בסופו של דבר בעייתית כאמור.

    לפחות אם הולכים לכיוון כזה עדיף לשמור על אובייקטיביות אחרת מוטב שכתבי ספורט יישארו בתחום הספורט בלבד.

    • היי גאבו, תודה על הביקורת העיניינית.
      לא, הציוץ של לברון ממש לא משדר מסרים של אחדות. הוא התנצל על זה והבין שטעה, עם זאת אני מטיל ספק בכנותו לגבי הציוץ והחרטה שלו.
      למרות הציוץ, לברון אכן משמש כשופר של אוכולוסיה שסובלת מאפליה וגזענות, הם צריכים מנהיגים כאלה גם אם לפעמים זה עובר את הגבול. אני לא מסמפט אותו ואין לי הערצה אליו אבל כן יש לי הערכה גדולה לאור הפרויקט של בית הספר שהקים והרשת שעוד תוקם. קשה שלא להעריך בן אדם שמרים כזה פרויקט.

      בנוגע להערה האחרונה שלך, אני חנון ספורט ולומד לתואר שני במדעי המדינה שכלהסמינרים שלי יהיו על ספורט, תסלח לי אם אני מרשה לעצמי לקשור בין העולמות שאני כ”כ מבין ומתעניין בהם.

      • תודה על התגובה. מכובד, מכבד וראוי.

        הנסיון לקישור עולמות כמו שכתבתי קודם הוא בהחלט מעניין (ובעייתי כאמור) ויוצא מהקופסה הרגילה ועל כך שאפו.

        אבל לתחושתי אובייקטיביות הייתה חסרה בטור.

        כשאתה מתחיל עם טראמפ הוא שורש כל הרוע וכו וכו וכו ואז מציין לחיוב את לברון ומתעלם מהציוץ אז ברור למדי מאיפה התחושה הגיעה. (אין לי סימפטיה אישית יתרה לאף אחד מהשניים. שמח שטראמפ בגדול טוב לישראל וחושב שלברון הוא מס’ 2 רק לאלוהים).

        כאמור הביקורת הייתה על חוסר האובייקטיביות ולא על הרעיון לטור.

        • היי גאבו. אני מבין שזה לא השתמע מהכתוב, אבל אני ממש לא מחבב את לברון, יש לי טענות וביקורת אליו מכאן ועד לוס אנג’לס.

          אין פה שחור ולבן בין הטוב לרע אלא בעיקר גוונים של אפור. אני לא אכנס לביקורת על טראמפ לחיובו לשלילה אלא רק לאלמנט אחד.

          פוליטיקאי הוא מנהיג ומנהיג צריך, לפחות בעיני, לשדרמסרים של אחדות. להטיף לאחדות, לתהליך ולעודד רצון לקבלת השונה ולבניית גשרים מעל הפערים. טראמפ לא עושה את זה, הוא מעודד את ההפרדה והפילוג, זה לא רק הוא אלא מנהיגים פוליטים בכל העולם.

          לברון, עם כל המטען שיש לי כלפיו, משדר מסרים של אחדות, מסרים שהספורט משדר, ערכים שהספורט מלמד. הקמת רשת בתי הספר שלו, הדברים שהוא אומר בתקשורת שמעטים הספורטאים או הסלבריטאים השחורים שיש להם אומץ לומר מה שהוא אומר (ממליץ בחופ על התוכנית שלו ב HBO) כל אותם דברים גורמים לו, לפחות בעיני, להיות ראוי מילה טובה.
          דווקא הוא ההוכחה לטראמפ שאתה לא חייב להיות בן אדם טוב כדי להביא לאחדות וליצירת תהליכים חיוביים בחברה, אלא מה שצריך זה דבר ראשון את הבמה הזאת. לברון שיש לו הרבה מגרעות מנצל את הבמה הזאת מה שלצערי טראמפ לא עושה, אלא להיפך.

          חוצמזה, הייתי שמח לשמוע אם יש עוד ספורטאים שברשימה שאתה לא חושב שהם צריכים להיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!