אין על התחושה הזאת נכון? הגביע באוויר, הקהל מריע, תחושת הסיפוק וההצלחה בשמיים כי עשית(ם) את זה, לקחת(ם) אליפות וכל שנותר הוא לקפל הכל, לתת לגוף לנוח כמה שבועות ולהתחיל את העונה הבאה.
לאורך השנים היו כמה וכמה גיבורים טראגיים ב-NBA שלא זכו בתואר הנחשק על אף תצוגות תכלית מדהימות הכוללות דם, יזע ודמעות, כמו פטריק יואינג בניקס, צ'ארלס בארקלי בפיניקס, סטוקטון ומאלון ביוטה והרשימה לא עוצרת שם. כולם עשו המון וזה לא הספיק, כי אחד בשם מייקל עשה יותר.
מה שיפה בשמות שהזכרתי הוא שכל אחד מהם לקח חלק ופירגן למייקל בין אם בהשתתפות בסרט "ספייס ג'אם" ובין אם בכמה דקות בסדרת המופת "הריקוד האחרון".
לכן, לכבוד חזרתה של הליגה לאחר פגרת הקורונה רציתי להתמקד ברשימה שכנראה תחליף את השמות למעלה בתור השמות הגדולים שלא אמורים לזכות באליפות (ואני מאחל להם שכן) בעיקר בגלל אי-יכולת לצאת מהאלמנט של עצמם, הן פיזית והן מנטלית. יצאנו לדרך!
PG – ראסל ווסטברוק
נכון, הוא לא בדיוק רכז, אבל ראסל הכי קרוב לעמדה הזו שכן הוא אוהב להרגיש את הכדור, לתפעל את ההתקפה או סתם לכדרר אל תוך יער של שחקני הגנה בצבע ורק אז להחליט אם למסור או לזרוק. אין ספק שמדובר במכונה כי הקצב שהוא משיג טריפל דאבלים בכלל לא הגיוני, אנשים מתים על הרעל שיש לו בעיניים ולכולם ברור שהדבר היחיד שחסר לו זה טבעת, מה שגרר מעבר ליוסטון אחרי זמן רב ב-OKC.
למה לדעתי זה לא יכול לקרות? כי ראסל הוא שחקן עם קליעה לא מרשימה מרחוק, רצון גדול מדי להוכיח לכולם כמה הם טועים וכמה הוא צודק ושוב, מדובר בשחקן שלא החליט אם הוא רכז או לא. העובדה שכיום תפקידים מתערבבים על המגרש לא הופכת כל שחקן לטוב יותר בשורה התחתונה, בטח אם משחק לידך השחקן הבא עליו אפרט.
SG – ג'יימס הארדן
נכון, הארדן נחשב לסקורר מטורף, שבוודאות ייכנס להיכל התהילה עקב היכולת להתמיד ולגדל שיער פנים בכזאת נחישות והתמדה. מי שלא מסוגל לראות אותו מכדרר עשר פעמים על קו השלוש, לוקח צעד אחורה ותופר 40 למשחק נחשב ל-HATER מבחינת דור המילניאלז וביוסטון עדיין חושבים שידעו מה עשו כשפיתו את הארדן מ-OKC לטקסס למרות מאזן פליאוף שלא ממש מצדיק את ה-הייפ, אלא אם גמר המערב בלבד סבבה לכם.
לאחרונה הזקן התחיל להקשיב ומוסר יותר ויותר אסיסטים כשהגעתו של ווסטברוק בהחלט תרמה לאווירה חיובית יותר בקבוצה שתמיד ידעה להציג פוטנציאל, ובסוף למצוא על מה להתלונן.
למה לדעתי זה לא יכול לקרות? הארדן גם נכנס לקטגוריית "אני לא רכז, אבל כדאי לכם לחכות מספיק זמן כי אולי אמסור לכם מתחת לסל" וגם כי במשחקי מפתח מחפש באגרסיביות את הפאולים ושוכח שהשופטים מחפשים אותו.
SF – כרמלו אנתוני
נכון, כרמלו היה על תקן לארי בירד בדראפט 79' אל מול לברון שקיבל את המשבצת של מג'יק, עם קליעה קטלנית מכל טווח, ידית אוטומטית עוד לפני שסטף תבע בעלות על המונח, ופיזיות מתחת לסל. כמה חבל שצריך לעשות גם הגנה בדרך נכון? כי מלו רק עכשיו הבין, בגיל 35-6, שזה מה שמנצח משחקים.
בדיחה ששמעתי מצידו לא מזמן היא שאם היה הולך לדטרויט בדראפט 03' היה משיג כמה טבעות. באמת? היית מוכן לשחק תפקיד משני, לשמור כאילו חייך תלויים בזה ולקבל את מרותו של צ'אנסי בילאפס כרכז ולארי בראון כמאמן? מה שנקרא, אני לא חושב כך והפיסטונס ידעו מה הם עושים.
מלו כן ראוי לקרדיט – מדליסט אולימפי, אולסטר, פרנצ'ייז פלייר – את כל אלה אי אפשר לקחת לו, אבל איך מלארי בירד הגעת למצב שמדברים עליך כעל צ'ארלס בארקלי לאור ההשוואות (הלא הגיוניות) שמתרוצצות בין לברון ומייקל, שנבחר עם בארקלי בדראפט 84'…?
למה לדעתי זה לא יכול לקרות? שוב, אי-הגנה, קיבעון נוסח "אני גדול מהקבוצה, אבל בתקשורת אתנהג צנוע" ואחרון חביב, כי הוא פשוט שמח לשחק בשלב זה, בארה"ב.
PF – בלייק גריפין
נכון, בלייק זה סוג של שילוב בין שון קמפ וקארל מלון מבחינה פיזית, כשהמספרים לא מגלים את כל האמת.
מה לא נאמר כבר על המפלץ מ-ל.א שבזכותו מאזן הכוחות כמעט בבת אחת עבר מהלייקרס לקליפרס, שפאו גאסול מתעורר בגללו בלילות עם התקפי חרדה (תראו את הדאנק הזה…אווץ').
והמילים "לוב סיטי" הפכו להגיוניות איכשהו בעיני אנשים מבוגרים. הקליפרס עשו קולות בפליאוף, עם דיאנדרה ג'ורדן, כריס פול וצוות של שחקני משנה שכ"כ רצו להאמין, ביחד עם בילי קריסטל האוהד הנצחי, שלא מדובר באפיזודה חולפת וניתן לקרוא תיגר על הספרס והווריירס במערב. הו כמה שהם טעו ובלייק היה בין הראשונים לחטוף את הביקורת.
למה זה לא יכול לקרות? המבט לא תמיד נראה מפוקס, תלונות על רגישות-יתר מול קרנפי הליגה סטייל זאק רנדולף וכמובן סטטיסטיקה "ריקה" כשזה היה מגיע לישורת האחרונה, כולן מנעו מרוקי השנה ב-11' להגיע לרמה של הגדולים באמת ולעבור לדטרויט, משמע גזר דין מוות לתקוות האליפות שלו. אבל היי – איזה מגניב זה בטח לקפוץ מעל מכונית?
C – דמרקוס קזינס
נכון, קזינס הוא גבוה סופר- מגוון, עם כדרור, קליעה וכוח שלא היו מביישים אף אחד מהסנטרים הגדולים של עשרים שנה קודם. לי הוא מזכיר שילוב של ולדה דיבץ' וכריס וובר, שתי אגדות בעיר סקרמנטו, שם שיחק גם הוא ותרם למיני חזרה לתודעה של הקינגס (רק בתודעה כן? מאזנים זה ענין אחר).
מי שלא יודע, הממוצעים של קזינס הולכים ביחס הפוך להבעות הפנים שלו – תמיד נראה כאילו כולם מציקים לו, לא מבינים כמה הוא מנסה, עושים עליו עבירות ברוב חוצפתם ובכלליות מונעים ממנו להפוך לעוד איש שיווק על המגרש עבור הליגה. זה היה רק שאלה של מתי קזינס יקבל את המגף לישבן ויעבור לקבוצה אחרת, גם אם יגיד שזו היתה בחירה שלו ואכן כך קרה, כשנחת בניו אורלינס והתאחד עם חבריו למכללת קנטאקי אנתוני דיוויס ורג'ון רונדו. כמה חבל שפציעה גרמה לו לפספס את הפליאוף ולברוח לגולדן סטייט שנה לאחר מכן רק כדי להפצע שוב ולשחק מעט מדי דקות עבור הווריירס שראו את הגביע עובר צפונה אל מעבר לגבול, בידיים העצומות של קוואי לנארד והרפטורס.
למה זה לא יכול לקרות? כי הבנאדם נאחס מהלך ואפילו אחרי שהסכים לשטוף את הדירה של לברון ב-ל.א כדי לקבל סיכוי לשחק עבור מועדון מנצח, נפצע שוב ונחתך מהקבוצה.
לסיכום קולקטיבי:
לשחק כדורסל מקצועני ב-NBA זה מספיק קשה בפני עצמו וכל אחד חי את חייו איך שבא לו, אז בנוסף לכל לצפות מכל כוכב גם לקחת אליפות? תנו לנשום.
וברצינות, אני מעריך מאוד את החבר'ה שהוזכרו, כולל דמיאן לילארד, כריס פול וג'ימי באטלר, שכל חטאם היה לא לעבור לסופר-טים הנכון בשלב שהיו צריכים, מסתבר.
וואי , כל כך נכון.
כמו שכתב טמיר, המכנה המשותף, בהכללה, לא נותנים הרגשה של קבוצתיות
זה כמובן "אשמת" גולדן סטייט מעל לכל אבל לא רק הריצפה עקומה.