הטור הבא מוקדש לכל אוהדי הלוס אנג'לס קליפרס, מודל 10' ומעלה. אתם, אתם יודעים מי אתם. אלה שהגיעו בעקבות כריס פול, בלייק גריפין, דיאנדרה ג'ורדן וכל הטרפת הזאת שנקראה LOB CITY. אלה שהתאהבו ב"מה אם" הזה שהתעופף סביב המועדון אולי הכי מוזנח עד אותם ימים, האחות ש-פחות ללייקרס של מג'יק וקארים, שאק וקובי וכדומה.
אלה שלובשים את הגופיה מספר 2 בימינו כאילו זה ממש מגניב וברור מאליו, אלה שבטוחים שדוק ריברס יכול להביא טבעת במקום שהוא לא בוסטון. הנה כמה שחקנים שלי גרמו, בתור אוהד NBA טרי, להגיד "וואו, איך כל זה הגיע לשומקום" ולהתענג על הקליפרס של תחילת המילניום, שהיו אמורים להתניע את עידן ההצלחות באדום כחול. לכבוד מודל 20' האימתני, הנה זכרונות מעבר לא מחמיא בעליל.
PG אנדרה מילר
מילר, רכז במלוא מובן המילה, נחשב לכזה שיכול להביא מועדון לאנשהו כמוביל כדור אכפתי ויסודי, אחרי זמן קצר בקליבלנד חסרת הצורה של קמפ ושות'. נכון, הוא לא נשאר יותר מדי באותו מקום (דנבר, פילי, פורטלנד, מינסוטה, סקרמנטו ועוד), אבל בזמנו כולם הרגישו שהוא זה שיביא את הקליפרסים לפליאוף ויעזור לתקוע יתד, ככזה שחושב אסיסט לפני קליעה, סטייל ג'ון סטוקטון או ג'ייסון קיד. הו כמה שהם טעו.
SG קוונטין ריצ'רדסון
החצי הנמוך של ה KNUCKLE HEADS הפודקסט התוסס שמתרוצץ כיום ברשת. ריצ'רדסון נחשב לקלעי שלשות מעל לממוצע, כזה שלא פוחד להסתכל לגארדים המובילים בלבן של העיניים עם רצון להוכיח, כזה שמסוגל גם להוריד כדור לריצפה ולעשות בין לבין סל באיזור הצבע כבעל גוף מוצק יחסית.
שוב, זה לא הסתדר מבחינת הקופסא שעל הכתפיים ואחרי שנים סבירות במקרה הטוב, ריצ'רדסון התחיל לטייל בפיניקס, ניו יורק, מיאמי ואורלנדו, מן הסתם בתור שחקן משלים, שהדבר הכי חשוב לו הוא לא לשכוח לשים סופג זיעה על המצח.
SF לאמר אודום
כנראה הצלע הכי מוצלחת שיצאה מעלובי החיים של ל.א. אודום נחשב לרוקי מבטיח והגיע לאולסטר של 00' עם מגוון טריקים בשרוול של ידו השמאלית. כבעל הכינוי המחייב "הסחורה"/ THE GOODS, אודום תמיד הרגיש לי כמו סקוטי פיפן בגוף של מג'יק ג'ונסון או ההפך, אחד שמחכה לכוכב האמיתי שיעזור לו לפרוץ באמת ולהגיע לגבהים שהיה צריך להגיע. למזלו, פאט ריילי וההיט חיפשו צוות מסייע לדוויין וויד, ובשנתו היחידה בפלורידה, אודום עזר למיאמי להגיע דיי רחוק בפליאוף, יחסית למה שניבאו להם כקבוצה צעירה.
מה שקרה לאחר מכן הגדיר את אודום תרתי משמע, כאשר הלייקרס קיבלו אותו בטרייד על שאק (פלוס נספחים) מה שהוליד שת"פ מקסים ו-2 אליפויות עם המייקל ג'ורדן של שנות האלפיים, קובי בריאנט, וכן פרס השחקן השישי הטוב בליגה. עונות גרועות עברו על מספר 7 בדאלאס ושוב בקליפרס, כולל פרשיית סקס, סמים וקרדשיאנס ממנה בקושי יצא בחיים.
PF אלטון ברנד
אם הכל היה עובד לברנד, איש מכללת דיוק, היינו מדברים עליו בנשימה אחת עם קארל מלון, בארקלי ויתר בריוני העמדה למינהם. ברנד לא היה מאוד גבוה (בקושי מעל 2 מ') אבל מבנה גופו והוורסטיליות שלו תרמו באיך שתפשו אותו שיקגו ובחרו בו מקום 1 בדראפט, בנוסף לרוקי השנה ואולסטר בהמשך. ברנד היה סלע בכל מקום אליו הגיע גם כשלא השפיע בצורה שציפו (פילי, דאלאס, אטלנטה), ונשאר זמן רב בקליפרס, מה שעוזר להבין שמדובר בשחקן אכפתי ומוכשר וכן, גם צובט הכי הרבה את הלב.
C מייקל אולוואקנדי
אחד הסנטרים היותר מרשימים פיזית, מייקל לא השאיר חותם גדול ונשאר פחות מעשור בליגה. אין הרבה מה לספר עליו חוץ מקמפיין נאה עם מינסוטה של קווין גראנט, ספריוול וקאסל ב-04' ופרישה מבוסטון שנ(י)ה אחת לפני שלקחו את האליפות ההסטורית של פירס, אלן ושוב גארנט ב-08'. עדיין, לא נבטל את בחירתו לאחת מחמישיות הרוקי'ז בשנתו הראשונה בקליפרס או את שהותו ועזרתו להנציח את הפספוס הקולקטיבי המרגש הזה.
עוד שמות שנחמד להזכיר…דריוס מיילס, קורי מגטי וקיון דולינג
מיילס, החצי הגבוה בפודקסט ה KNUCKLE HEADS, שהגיע היישר מהתיכון סטייל גארנט, גרם לאוהדים להתרגש בכל פעם שקפץ לאליי-הופ במשך שנתיים ממגנטות ועלובות בקבוצה. העובדה שפרש בגלל פציעות לפני גיל 30 עד היום גורמת לי ללחלוחית קלה.
מגטי, סוג של אבטיפוס לג'ימי באטלר, עוד עשה קולות של שוטינג גארד ראוי ונתן מעצמו 8 עונות עם אחלה ממוצעים (20 נקודות ומעלה!) לאחר השתפשפות ראשונית לקונית באורלנדו מג'יק, ונחשב בדרך לא דרך לפרצוף מוכר בחלק ההוא של העיר. חבל שהצלחה קבוצתית לא מאוד עניינה אותו עד שלבסוף הגיע לגולדן סטייט טרום עידן סטף-קליי-גרין, מילווקי, שרלוט ופרישה בדטרויט.
דולינג היה עוד שחקן לגיטימי וסתם שם שכיף להגיד ולדמיין את חלקכם בתגובה "אה הוא גם שיחק שם, שכחתי לגמרי".
אז בפעם הבאה שאתם משלמים כדי לשבת ביציע הווירטואלי לראות את פול ג'ורג' נחנק בקלאץ', תציצו בסרטון הבא ותבינו איזה כיף פספסתם:
