כבר שנים שכל הליגה בהמתנה לקיץ 2019, בו קבוצת הפנטזי של גולדן סטייט תתפרק וסופרסטארים רבים יסיימו חוזה. מירוץ החימוש הבטיח וקיים (ואולי עוד מכין לנו משהו) עם שלל קבוצות חדשות ומבטיחות, אבל לכל מהלך יש שני צדדים. על השחקנים והקבוצות שמצאו את עצמם בצד הלא נכון של עסקאות הענק.
זה הפוך לריטואל קבוע. כמו שבכל מערכת בחירות אנחנו אומרים שהיא "המלוכלכת ביותר שראינו", כך קורה שאני מוצא את עצמי כבר קיץ שני ברציפות, כותב כמו רבים אחרים, על הקיץ העמוס והפרוע ביותר בNBA, מה שגורם לי לתהות אם זה באמת ככה או שפשוט מדובר בזיכרון קצר.
אבל עם מספרים לא מתווכחים, והם מספרים לנו שמתוך 15 השחקנים שנבחרו לחמישיות העונה 6 החליפו קבוצה בחודש האחרון. לא הכל נעשה בצורה יפה, מסתמנת מגמה מדאיגה שהשחקנים מנהלים את הליגה ומרכיבים קבוצות כוכבים בעצמם, אבל בינתיים אפשר להנות מהתוצאה: ליגה תחרותית עם 6-7 מועמדות לאליפות (שבשביל הפרוטוקול, גולדן סטייט עדיין אחת מהן).
credit to lebron james facebook page
אפשר גם לשמוח בשביל לא מעט אנשים: ג"יימס הארדן, ראסל ווסטברוק ופול ג'ורג', שלקראת גיל 30 רואים לראשונה את טבעת האליפות שבהישג יד, אנתוני דיוויס ובמיוחד קמבה ווקר שסוף סוף יזכו לעשות את הדברים הנהדרים שהם עושים כבר שנים בקבוצה מנצחת. גם האוהדים המאזוכיסטיים והמסורים של הנטס (שיחכו בסבלנות לעונה הבאה) והקליפרס, שאחרי שנים שהיו מושא ללעג לאוהדי האחות הגדולה והמוצלחת יותר, עקפו אותם בסיבוב ויכולים לחלום על אליפות.
אבל לכל מהלך יש שני צדדים, ובזמן שהתקשורת עסוקה בניתוח יחסי הכוחות ובסיכויים של קבוצות העל, יש גם קבוצות ושחקנים שהקיץ שלהם נהרס, חלק באשמתם וחלק הרבה פחות.
בקטנה:
כרמלו אנתוני – השחקן שבצעירותו הוזכר בנשימה אחת עם לברון ובשיאו היה בדיונים על הנשק ההתקפי הקטלני בליגה בסך הכל רוצה להיפרד ממנה בכבוד, אבל בגיל 35 הוא תפוח אדמה לוהט שאף אחד לא רוצה לגעת בו. לכאורה סיפור שראוי לאייטם משלו, אבל תוכלו למצוא מספיק כאלה ואם עקבתם אחרי הליגה בשנתיים האחרונות וראיתם את אוקלהומה ויוסטון איתו ובלעדיו אין צורך באמת צורך להסביר למה זה קרה.
דנילו גלינארי – לוס אנג'לס קליפרס, שהצליחה להנחית את קאווי לאונרד ופול ג'ורג' היא המנצחת הגדולה של מירוץ החימוש ואקח סיכון גדול ואגיד שהפייבוריטית לאליפות. רוב השחקנים מהקבוצה הצנועה שהצליחה להשתחל לפלייאוף ולתת פייט הירואי לגולדן סטייט בעונה שעברה יקצרו אתת הפירות, כשפטריק בברלי, לו וויליאמס ומונטרז הארל מיועדים להיות חוליית הקומנדו שתוריד עומס משני הכוכבים. ורק הפורוורד האיטלקי המסכן, שעם קצת יותר מזל מבחינת פציעות ובחירת קבוצות יכול היה להיות סטויאקוביץ', נשלח בגיל 31, אחרי עונת שיא של 20 נקודות ו-6 ריבאונדים, למקום עצוב מאוד אליו עוד נגיע, ולא בטוח שעוד תהיה לו הזדמנות לקבל את הכבוד המגיע לו.
3) כריס פול
מי שבשלבים מסוימים בקריירה נחשב לרכז הטוב בעולם הוא פרדוקס רציני. על המגרש, מדובר באחד השחקנים הקבוצתיים והמלהיבים שיצא לי לצפות בהם: רכז שלא מסתכל על המספרים, מחפש קודם כל את החברים ולא יודע מה זה לזייף בהגנה. אבל עם השנים, התברר שמחוץ למגרש דווקא יש לו לא מעט אגו שהופך אותו לאישיות לא פשוטה בכלל: הרבה שחקנים העידו שבמקביל לסוכריות שחילק להם על הפארקט נהג להאכיל אותם מרורים כדי לפרוק תסכול אחרי הפסדים, בפעמיים שעבר קבוצה הוא השאיר שם טעם רע מאוד, וגם כיריב ספורטיבי הוא קצת חצה את גבול הטעם הטוב כשדאג למנוע מסטף קרי לערוך אימון קליעות במהלך סדרת הגמר, וכשהגיע עם יוסטון למשחק חוץ נגד הקליפרס את ההיכרות עם האולם כדי להוביל פלישה לחדר ההלבשה של קבוצתו לשעבר (אמיתי לגמרי).
לפני שנתיים, הבין פול המתבגר ונטול הטבעת שבעידן גולדן סטייט ולברון ג'יימס אין לו את הכלים להוביל קבוצה לאליפות לבד, אז הוא פירק את הקבוצה שנבנתה סביבו בקליפרס ועבר להיות כינור שני להארדן ביוסטון במטרה להגיע לארץ המובטחת. בעונה הראשונה הוא היה רחוק משם משחק אחד בו ישב פצוע על הספסל, אבל בעונה השנייה זה לא היה קרוב וגרוע מכך-לראשונה קבוצה הרגישה שהוא מזיק לה ולפי השמועות רצתה לוותר עליו גם לפני שעלתה האופציה להביא את ווסטברוק במקומו. כעת, בגיל 34, הוא נשלח לאוקלהומה סיטי שאין לה תוכניות לשנה הקרובה וניסתה למצוא לו טרייד נוסף, אבל לא הצליחה והם צפויים לשקוע ביחד.
עם כזה סיפור למה הוא לא מדורג גבוה יותר? כי במקרה שלו "קורבן" היא לא בדיוק מילה מתאימה לסיטואציה: לפני שנה יוסטון עוד בנתה עליו שיוביל עם הארדן קבוצה לאליפות ולברון רצה אותו בקבוצת הכוכבים שהוא בונה בלייקרס, אבל האופי, הירידה התלולה ביכולת והפציעות שבאות בחבילה אחת עם חוזה גדול מאוד הפכו אותו לנטל וללא נכס עבור קבוצות עם שאיפות, והוא יכול להאשים בעיקר את עצמו בכך שהוא צפוי לסיים כאחד השחקנים הגדולים בדור האחרון שיפרשו בלי טבעת אליפות.
יש לסייג ולהגיד שכבר היו אגדות כמו גארי פייטון וג'ייסון קיד שהצליחו בגיל מאוחר מאוד לשים את האגו בצד ולזכות בתואר כשחקנים משלימים, ולמרות כל הביקורת הנ"ל, רוב מי שצפה בכדורסל בעשור האחרון ישמח לראות את פול עושה תרגיל דומה.
2) טורונטו ראפטורס
גם בעונה שעברה לא באמת ספרו אותה, אבל השנה באמת אפשר להגיד בביטחון-האלופה היוצאת.
בעוד כמה שנים, כשידברו על התקופה הנוכחית בNBA בה שלטו בליגה קבוצות על מערים גדולות ואטרקטיביות, האליפות של הרפטורס תיזכר כסטיית תקן משמעותית, אבל גם היא ממש לא קרתה בחלל ריק, כי לפני כמה שנים התסריט של שחקן כמו קאווי לאונרד שירצה לעזוב את סן אנטוניו לטובת טורונטו כדי לשחק בקבוצה מנצחת נראה דמיוני לחלוטין.
זה קרה כי ה-GM מסאי יוג'ירי מצא שחקן פרנצ'ייז בדמות דמאר דרוזן, בנה סביבו קבוצה שהפכה לחברה קבועה בצמרת הגבוהה של המזרח, ולא היסס לשלוח אותו בטרייד בצורה קרה ברגע שהרגיש שהם הגיעו לתקרת הזכוכית שלהם ביחד והריח הזדמנות להביא מישהו טוב יותר, גם אם רק לשנה. הניסוי המסקרן והשנוי במחלוקת שסימן את קץ הרומנטיקה והנאמנות בספורט האמריקאי הצליח מעבר לכל דמיון: הקבוצה לא רק זכתה באליפות היסטורית, אלא גם שהכדורסל האינטנסיבי והמלהיב ששבר את ההגמוניה הצהובה-כחולה של הווריורס הצליח לפייס את הצופים שכעסו על המהלך.
אבל מכל חלום מתעוררים בשלב מסוים. אחרי שנה שהראה מחויבות יוצאת דופן והפך לאליל במדינה של 40 מיליון תושבים, החששות לגבי קאווי לאונרד התבררו כנכונים והמסע המופלא בקנדה היה עבורו בסך הכל תחנת מעבר ליעד חמים ואטרקטיבי יותר עם כוכבים נוספים. בניגוד לאוהדי סן אנטוניו שקיבלו אותו בבוז צורם, הקנדים לא יוכלו לנטור לו טינה אחרי שהביא להם אליפות ההיסטורית כשבסדרת הגמר הוא בקושי דורך על הרגל, אבל את החלל שהוא ישאיר אין מי שימלא והעונה הנוכחית עוד תגרום להם להתגעגע לקבוצה של דווין קייסי ודרוזן ולהטריד את עצמם בשאלה מה יכלה לעשות במזרח נטול לברון.
צריך לזכור שהחמישייה שנשארה-לאורי, ואנוליט, סיאקם, איבקה וגאסול לא רעה בכלל ויכולה להיות שווה מקום 4-6 במזרח החלש, אבל זה עם הרבה מאוד "אם X" ובשביל יותר מזה באמת צריך לקרות משהו מיוחד.
1) אוקלהומה סיטי ת'אנדר
זה התחיל לפני 7 שנים בטרייד התמוה ששלח את הארדן ליוסטון, זה הפך לבלתי נמנע כשדוראנט נטש לגולדן סטייט, ועכשיו עזב גם ראסל ווסטברוק, השריד האחרון של הקבוצה שהבטיחה הכי הרבה בתחילת העשור ולא קיימה.
קבוצות שמתפרקות מנכסים והולכות לתהליך בנייה מחדש זה דבר שקורה, אבל הת'אנדר לא היו מוכנים לזה כי שנה שעברה דווקא היו להם הרבה סיבות לאופטימיות: פול ג'ורג' נתן את העונה הטובה בקריירה, ראסל ווסטברוק נתן לו את המושכות לפרקים והקבוצה התבססה בצמרת ונראתה כאילו עתידה עוד לפניה, אבל אז בפלייאוף היא התרסקה, וווסטברוק חזר לסורו כשנתן טריפל דאבלים שלא הביאו נצחונות ואיבד בצרורות, מה שנגמר בהדחה בסיבוב הראשון אחרי הפסד 4-1 מהדהד לפורטלנד.
אבל גם זה לא היווה הכנה למתרחש ביולי, כי אוקלהומה לא נפגעה ממצב השוק בקיץ הנוכחי, אלא מהנורמות החדשות לפיהן השחקנים מנהלים את הליגה. בתחילת הקיץ היו לה שני כוכבים תחת חוזה, אבל שניהם קיבלו הזמנה מחברים להצטרף אליהם לקבוצה ובימינו אין להנהלות הרבה מה לעשות עם זה.
בתמורה לפול ג'ורג' הגיעה חבילה גדולה, אבל בלי מישהו שקרוב לנעליים שלו והדבר הכי קרוב לפרוספקט שתמצאו שם זה שי גילגיוס אלכסנדר. לגבי ווסטברוק כבר עלו ספקות והיו שחשבו שהקבוצה צריכה להעביר אותו בטרייד בכל מקרה, אבל ודאי לא בשביל כריס פול, שכאמור בכתבה כיום גם לא מספיק טוב להוביל קבוצה וגם תופס הרבה יותר מקום בתקרת השכר ממה שהוא שווה באמת.
ההתפרקות הזאת משאירה הרבה תחושת החמצה, כי בסופו של דבר הסיבות שהפרנצ'ייז הצעיר עדיין לא זכה באליפות לא קשורות רק לכדורסל, אבל מצד שני הם שרדו כבר עזיבה של שני סופרסטארים בלי להתפרק וב-10 עונות פספסו פלייאוף אחד, וגם אותו במחזור האחרון. לא הרבה קבוצות יכולות להגיד את זה ובאפריל בהחלט נרגיש שחסר לנו משהו.
אין לי מושג איך שחקן שמוביל קבוצה לאליפות כנגד כול הסיכוים,קאוי,מסוגל לנטוש אותה עונה לאחר מכן. דבר כזה לא היה מתרחש לדעתי בעבר.לקחת אליפות,ביחוד בזכות הווינריות שלך,זרקות קלאץ אדירות,תשאר עוד עונה או שתים לראות אם תצליח לשחזר את ההישג.אפס נאמנות.