אחרי שבסגר הקודם "הריקוד האחרון" נכנסה לוואקום שנוצר מהשבתת הספורט המקצועני והחזירה את מייקל ג'ורדן למרכז הבמה, עולם הספורט בסגר הנוכחי הוא כולו לברון ג'יימס, שמתחיל הלילה את המאבק על עוד ציון דרך היסטורי. 4 חודשים אחרי שקיבלנו ריענון לזיכרון ורגע לפני שאנחנו צופים בזמן אמת בעוד פרק בדוקו שישרת את הדור הבא, ההשוואה שהפכה לבלתי נמנעת.

"רגע האמת של הפרויקט יהיה בקיץ 2020, מה שאומר שלברון יצטרך להוביל קבוצה לאליפות בגיל 35.5. בקונטקסט הזה כבר אין צורך להזכיר מי האחרון שעשה את זה, כך שלתשובה לכל השאלות האלה תהיה השפעה לא רק על העתיד של קבוצה או שחקן, אלא על ההיסטוריה של המשחק." הנבואה ניתנה לשוטים, בוודאי בכל מה שקשור לספורט, אבל כשכתבתי את המשפט הזה לפני שנתיים, לרגל המעבר של לברון ג'יימס ללייקרס, לא יכולתי לדמיין שהוא יהיה כל כך רלוונטי בקיץ 2020. לברון והלייקרס קיימו את חלקם ומגיעים לגמר בכושר שיא, ומהצד השני הגיעה מגפת נוסטלגיה שהחזירה למרכז הבמה את מייקל ג'ורדן ואת השאלה האם ומתי יקום לו יורש.

בחודש מרץ ההתפרצות הפתאומית של הקורונה השביתה לחלוטין את הספורט המקצועני בעולם. בנטפליקס ניצלו את הסיטואציה בצורה מיטבית והחליטו לחרוג מהרגלם להוציא לאור סדרות כבינג' ולשחרר פרק כפול של "הריקוד האחרון" מדי שבוע. בהיעדר משחקים מההווה, ימי שני בבוקר בהם יצאו הפרקים הפכו לפריים טיים של עולם הNBA ואפשרו גם לי ולכל הצופים שהיו צעירים מדי, לקבל הצצה לשנות ה-90 בליגה ולשחקן שכולנו מצטערים שפספסנו. ברמה האישית, הסדרה לא חידשה לי הרבה בכל מה שקשור להישגים של ג'ורדן ולסיפורים מאחורי הקלעים, אבל הצפייה בקטעי משחק ובטירוף שהביא איתו לכל מקום, סיפקה לי הסבר לעובדה שכשהתחלתי לעקוב אחרי הליגה בתחילת שנות ה-2000 הייתי חלק ממועדון די סגור ועלו לא מעט טענות על החלל שנוצר עם הפרישה של ג'ורדן שלא נראה שיש כרגע מי שימלא.

וכאן נכנס לתמונה האיש שהשם שלו לא הוזכר בסדרה פעם אחת והגיע לNBA בקיץ 2003, 5 שנים אחרי פירוק השושלת של שיקגו ו3 חודשים אחרי שג'ורדן שיחק את משחקו האחרון בליגה במדי וושינגטון וויזארדס. לדעתי, העובדה שמעולם לא נפגשו על הפרקט כמקצוענים יוצרת כמה מיסקונספציות שנוגעות בעיקר לפער התקופתי בליגה, שכופרות בשאלה האם אלה אכן הגדולים בתולדות המשחק. מרבים לדבר על כך שלפני 20 שנה ההגנות היו חזקות יותר או על העובדה שהיום המשחק הרבה יותר פיזי, אבל אחרי שבחסות החל"ת ושידורי הרטרו בערוץ הספורט יצא לי לראות לראשונה משחקים מלאים של הבולס מאותה תקופה, אני מרגיש בטוח להגיד בוודאות: שני השחקנים היו דומיננטיים בליגה בכל תקופה וחבל שעד שמשחקי ה2K יהפכו למקור מדעי לגיטימי לא תהיה דרך להוכיח את זה.

בכל מה שקשור לתארים אישיים, ההשוואה קצת איבדה רלוונטיות ועדיין אין בנמצא משהו דומה לדומיננטיות של ג'ורדן. מי שצפה בכדורסל בשנות ה-90 טוען שתארי הMVP שחולקו לקארל מאלון וצ'ארלס בארקלי נועדו בעיקר לגוון. ג'יימס לא זכה בתואר הזה כבר 7 שנים ומעולם לא הרגיש שיש לו קייס להתלונן על כך. בתואר מלך הסלים הוא זכה פעם אחת, בעוד בתור הזהב של שיקגו הוא היה רשום על שם ג'ורדן בטאבו. את הקאמבק השני של ג'ורדן במדי וושינגטון וויזארדס (2001-2003), שנועד בעיקר לספק חשיפה לפרנצ'ייז שבבעלותו, אנשים נוטים להשמיט מהמורשת, אבל לא הרבה שחקנים, אם בכלל, יכולים להתהדר בכך ששיחקו בליגה בין גיל 38 לגיל 40 והרזומה שלהם עדיין נקי מעונות עם ממוצע של פחות מ20 נקודות. אז למה בכל זאת עדיין קיים דיון על מיהו השחקן הגדול בהיסטוריה?

למזלו של לברון ולמזלנו, הוא מעולם לא נראה כאילו מעניין אותו להיות מייקל ג'ורדן או לשבור את השיאים שלו והוא בנה את עצמו כשחקן וכאדם אחר לגמרי. לא בטוח שהיה יכול לזכות באותה כמות של תארים אישיים, אבל אין ספק שהוא ייחס להם פחות חשיבות והוא מצליח לראות טעם למשחק גם בלעדיהם. בכלל, בגיל 35, בגיל של ג'ורדן בסיום "הריקוד האחרון" המדובר, הוא ממשיך להסתכל קדימה ולשבור שיאים. כמו כן, הוא הראה לנו שיש דרך אחרת להיות עילוי. מי שצפה בסדרה ובוודאי מי שהקשיב לשחקנים שסירבו להשתתף, יתקשה להחליט מה יותר מפחיד: לשמור על ג'ורדן או לחלוק איתו חדר הלבשה. לברון ג'יימס הוא אמן יחסי ציבור ובוודאי הצליח להחריש כמה סיפורים פחות מחמיאים, אבל כבר אי אפשר לבטל לחלוטין את העובדה שמדובר במנהיגות מסוג שונה ולמי שעדיין סקפטי, כדאי להסתכל על מה שהוא עושה בשנה האחרונה.

תיכון ההזדמנות האחרונה, סניף קליפורניה

בתחילת העונה, לברון ג'יימס והלייקרס לא נראו כמו מועמדים מובילים לאליפות וסבלו מנחיתות ביחס ההימורים. זה קרה כי בעונת 2019 הוא התמודד לראשונה עם פציעה משמעותית וקטע רצפים של יותר מעשור בפלייאוף ובחמישיית העונה. הרבה ספקות עלו גם סביב הצוות המסייע שבנו לו – מסופרסטאר שמעולם לא הגיע להישגים קבוצתיים (אנתוני דיוויס), שני כוכבי עבר שהאופי שלהם כמעט פלט אותם מהליגה (ראג'ון רונדו ודווייט הווארד, שהגיע על חוזה לא מובטח), טרמפיסט-אליפויות שנמצא כבר שנים בקו ירידה (דני גרין), צעיר מוכשר שלא מוסר ולא שומר (קייל קוזמה), אסיר משוחרר (קונטביוס קלדוול-פופ) ומועמד לגיטימי לתואר מצטיין העשור של פינת הפספוסים של שאקיל (ג'בייל מגי) – רשימת קניות מלאה להרכבת קבוצת גלקטיקוס שתהפוך לפלופ היסטורי.

אבל מתחילת השנה הכל נשכח: הלייקרס מובילים את המערב בבטחה מהפתיחה והדרך שלהם לגמר כוללת 3 נצחונות 4-1 נגד יריבות חזקות מאוד. דיוויס מצליח להיראות כוכב גם בקבוצה מנצחת, קלדוול פופ נראה כמו רול פלייר אולטימטיבי והווארד ורונדו התבגרו והמציאו את עצמם מחדש בתור שחקנים משלימים. הרבה קרדיט מגיע למאמן, פרנק ווגל, אבל מעל הכל זאת הקבוצה של ג'יימס, שניצל את המנוחה הארוכה מהרגיל בקיץ כדי לחזור לכושר שיא ולבצע את ההתאמות במשחק שמתבטאות בתואר מלך האסיסטים של הליגה ובקפיצה למקום השני במרוץ הMVP והעובדה שכל כך הרבה טיפוסים לא פשוטים מסתדרים ביחד מראה, בלי ספק, שהמנהיגות שלו עושה טוב גם לחדר ההלבשה. המנהיגות הזאת עמדה במבחן שיא בזמן הקורונה שאיימה להרוס את כל מה שבנו, אבל הוא דאג לעצמו ולכל אחד מהם לתוכנית אימונים בבית שהביאה את הקבוצה (הלא צעירה) בכושר שיא לבועה ולשיא הכושר בדיוק בזמן. בדרך לשם עומדת האקסית ממיאמי, שבהחלט אסור לזלזל בה, אבל הוא נמצא בנקודת זינוק מצוינת לאליפות רביעית עם 3 קבוצות שונות.

בגיל הזה ג'ורדן כבר פרש עם 6 ולא בטוח שיש לו עוד מספיק דלק להדביק את הפער גם בתחום ההישגים הקבוצתיים, אבל את המחסור בדמות דומיננטית, שתעורר עניין בליגה גם בקרב מי שאינם עכברי כדורסל, הוא בהחלט הצליח למלא. לא יורש, לא אכזבה. אגדה בזכות עצמו.

הפכים משלימים

יש שאלות, בנושאים שוליים לכאורה, עם שתי תשובות אפשריות שצריך לבחור בקפידה מחשש שהן חלק ממבחן אישיות: סיינפלד או חברים? בירה או יין? או בהקשר הספורטיבי, מסי או רונאלדו? הבחירה בין מייקל ללברון כוללת בתוכה הרבה ניגודים: בין מי שכל תואר רשום קודם כל על שמו ונדלק בכל פעם שמעזים להשוות אליו שחקן אחר, לבין מי שמזמין את החברים מהדראפט לשחק איתו בקבוצה ומגיע לגמר כשהוא נמצא במקום השני בטבלת קלעי קבוצתו. בין שחקן תחרותי מדי כדי להוריד הילוך גם במשחק צדקה שלא מתבייש לחגוג עם סיגר או מגש פיצה בסוף משחק, לבין רובוט חדר כושר שמחלק את הכוחות באופן מחושב כדי להגיע לשיא בגמר הפלייאוף. בין מי שמתעקש להיות שחקן כדורסל ותו לא וצריך להתחנן גם כדי לשכנע אותו לשחק בסרט מצויר, לבין אייקון תרבותי שהופך לפנים של מחאה חברתית מצד שחקני הליגה.

תבחרו איזה צד שתבחרו, אבל תסכימו שחווית הצפייה בספורט הייתה הרבה פחות שלמה אם לא היה לנו גם מזה וגם מזה ונשאר רק להצטער על העובדה שלא היינו צריכים להכריע בזמן אמת.