** הטור נכתב בזמן אמת מהאולם עצמו.

חימום

הגעתי להיכל שלמה מוקדם כדי לראות גם את המשחק בין צרפת לגרמניה. צרפת, שהייתה קבוצת ההגנה הטובה ביותר בטורניר לפני המשחק נגדנו, לא באמת שיחקה והיה משחק קשה לצפייה. הדבר היחיד שהרגשתי צורך לציין מהמשחק הזה הוא שלקראת אמצע הרבע הרביעי התחיל להיכנס הקהל הישראלי ואפשר היה להרגיש את המתח וההתרגשות שכולם נמצאים בהם.

מתחילים

המשחק מתחיל, והאווירה? מחשמלת! הקהל לא נח לרגע אחד והאולטראס שנמצאים מאחורי הסל מספקים תצוגת עידוד מעולה. על הפרקט ריצת 10-2 לנבחרת ותחושת מומנטום שצריך לנצל, אבל הספרדים לא נותנים לזה לקרות ומתחילים להיכנס למשחק ואחרי עוד ריצה קטנה שלנו מגיעה הבעיה המרכזית שלנו במשחק – קבלת החלטות שגויה ואיבודי כדור מיותרים.

שוויון 24 בסוף הרבע נותן את האות לקהל קצת לשבת לנוח וכמובן להשתתף בקריאת ה"אל אל ישראל" המפורסמת, כי בכל זאת צריך למחוא כפיים בזמן הפזמון של Soldi.

הרבע השני מזכיר את הרבע הראשון שנותן לי את התחושה שערב ארוך עוד לפנינו. על הפרקט אני שם לב לבעיות שחייבות להיפתר כדי לנצח את המשחק הזה, הלחץ הגבוה לא באמת עובד וזה יוצר יותר מדי נקודות קלות כי הספרדים פשוט שוברים את הלחץ, רואים שהם עבדו על זה. בנוסף, אנחנו עושים יותר מידי עבירות מיותרות, הדוגמא הטובה ביותר היא העבירה השנייה של חנוכי, שהגיעה פחות מדקה אחרי הראשונה – חנוכי דוחף את השחקן הספרדי רחוק מהסל כשהוא בכלל עם הגב לסל והיא באמת לא הייתה מחויבת במציאות. ואם אמרתי שהרבע השני מזכיר לי את הרבע הראשון אז גם בסוף המחצית יש לנו תוצאת שוויון 42.

מחצית שנייה

רבע שלישי מתחיל כמו שנגמר ואף אחת מהנבחרות לא מצליחה לברוח. למרות שישראל הובילה ברוב חלקי הרבע, לקראת סופו דווקא נבחרת ספרד עולה ליתרון 2 נקודות ובית הלחמי, שבאמת צריך להריע לו על ניהול משחק מעולה, לוקח פסק זמן. ואם בית הלחמי לקח פסק זמן כדי להעיר את השחקנים אז גם הכרוז רוצה להעיר את הקהל, ואיך מעירים את הקהל בצורה הכי טובה? שמים שוב פעם את Soldi והקהל מוחא כפיים במקומות הנכונים ומתעורר לחיים.

חוזרים מפסק הזמן וה-מהלך של המשחק מגיע 54 שניות לסוף הרבע השלישי – עידן אלבר סוחט עבירה, קולע את זריקת העונשין הראשונה ואת השנייה מחטיא, ריבאונד התקפה והכדור חוזר לעידן, שבאמת מחצי מגרש לוקח זריקה ואני צועק "מה אתה עושה?!" והכדור פשוט נכנס בצורה מושלמת! הבחור שלידי מסתכל עלי וזורק לי "סמוך עליו".

מהשלשה של אלבר התחילה הבריחה. המאמן הספרדי לוקח פסק זמן לתכנן את סוף הרבע, אבל עבירה של אדם ומיד אחריה עבירה (מיותרת מאוד) בסוף שעון של זיס שולחת את הספרדים לקו. הספרדי קולע רק את הזריקה השניה, התקפה של ישראל וים מדר במהלך טיפוסי שלו קולע בחצי מרחק וקובע את תוצאת הרבע 66-59. מה שאפשר להגיד על הספרדים שכל פעם כשהייתה תחושת מומנטום ושיגעון של הקהל מגיע אחד השחקנים שלהם, בדרך כלל מספר 9 ג'וסף פוארטו, ונותן שלשה שמורידה את האוויר מהמומנטום ומהקהל.

רבע אחרון

הרבע האחרון מתחיל, ישראל מובילה, אבל כמו בכל המשחק התחושה היא שהספרדים יכולים לחזור. עוד לא הספקתי לסיים את המחשבה, וחנוכי, שברוב חלקי המשחק לדעתי לא היה מספיק טוב, מתאושש נפלא ועושה עבודת הגנה אדירה, אבדיה מוריד ריבאונד הגנתי, מוציא מסירה על הרצפה למדר, שמסיים את זה עם 2 נקודות קלות מאוד וישראל כבר מובילה ב-9.

אפשר להגיד בנקודה הזאת שאנשים התחילו לחגוג יותר מידי לדעתי, אבל ניסיון השלשה המהירה, שבדרך כלל משתיק את הקהל, הולך לקרש ומגיע לידיים לבנות כחולות. תצוגה הגנתית טובה מאוד בשתי הדקות הראשונות של הרבע הרביעי מביאה אותנו כבר להוביל 70-59.

האנרגיות באולם מטורפות, אבל אז שלשה ועבירה ממש מיותרת של אבדיה וההפרש יורד ל-7. אבל משהו בנבחרת הקסומה הזאת שוב מחייך אלינו וחנוכי, שהחטיא כל זריקה שזרק בשלושת הרבעים הראשונים (0-5 כולל 3 זריקות מה-3), קולע 2 נקודות חשובות שמרגיעות טיפה את ההתלהבות הספרדית.

המשחק ממשיך עם עבירות מיותרות וישראל כבר ב-3 עבירות קבוצתיות מול 0 של נבחרת ספרד כשנשאר על השעון עוד 7:20 לסיום האליפות.

חסימה אדירה של אבדיה מכניסה את הקהל לטירוף וכולם כבר על הרגליים, ואז עוד פעם עידן אלבר לוקח שלשה שקופצת על הטבעת ונכנסת. צרחת ה"יש!" מרעידה את היכל שלמה. מאחוריי כבר מתחילה השירה השקטה – "הנה זה מגיע" ועוד שירים שמרמזים כאילו כבר לקחנו, אבל אני מודאג מאוד.

פסק זמן ספרדי כשאנחנו מובילים ב-12 נקודות לא עוזר וישראל בעבודת הגנה טובה מגיעה ל-3 דקות לסוף המשחק כשהתוצאה כבר 89:76. משירה שקטה השירה גוברת וגוברת וזה גורם לבעיות על הפרקט, הספרדים נוגסים לאט לאט ביתרון. העצבים בצד הישראלי מתחילים לעלות ואז מגיע אבדיה למדר בשיחה מופגנת בכוונה לפני זריקות העונשין לספרדים ואומר "המשחק שלנו, המשחק שלנו אל תדאג", אותי זה דווקא הדאיג וגם מה שקרה על הפרקט הדאיג מאוד, הספרדים קלעו 5 נקודות רצופות והיתרון הוא רק 8.

מהלך קריטי של הספרדים נעצר בגלל שהשופט הקרוב אלי היה חייב ללכת למזכירות, למרות הטענות של המאמן הספרדי. שלשה קריטית של הספרדים במהלך שאחרי העצירה לא נכנסת והכדור יוצא למהלך שישראל מנסה להוריד את השעון, אבל מבלי לשים לב אבדיה מאבד את הכדור בניסיון מסירה די מוזר.

מהלך לא מאורגן ולא מובן של ישראל הופך מכמעט איבוד כדור קריטי לסל ועבירה של דני אבדיה, שבמהלך ילדותי משהו ניגש לספסל הספרדי ומצדיע. הסתכלתי על כל הסיפור הזה וגם על מה שזה גרר (מכות עם המאבטחים והפלת השלט האלקטרוני), וחשבתי לעצמי שאם אבדיה באמת רוצה להצליח ב-NBA מהלך כזה היה מתקבל שם אחרת ולא בטוח שבצורה חיובית כל כך ואישית לא אהבתי את זה, יש זמנים שטראש טוק מיותר בהם. הקהל בטירוף, חלקו מעודד וחלקו שורק בוז לספסל הספרדי, ואבדיה בצעד נכון והגיוני מתנצל.

30 השניות האחרונות היו אושר טוהר וצמרמורות אדירה שאי אפשר לתאר אותה בכלל

ישראל אלופת אירופה בפעם השנייה ברציפות!

ההכנות לטקס והטקס עצמו היה ארוך ומייגע, אני חושב שהיה יותר הגיוני אם היו עושים את זה קצר יותר. השחקנים נשארו חצי שעה אחרי הטקס להמשיך לחתום, להצטלם לסלפי וכל שאר הדברים. הם עברו ילד ילד, גם אם המאבטחים לא הכי אהבו את זה, ונתנו תחושה כנה של אכפתיות והערכה.

יצאתי לחגיגות של האולטראס עם השחקנים, כמה צניעות יש לשחקנים שלנו, אין פוזה, אין התנהלות סנובית, כל אחד מהשחקנים משתדל להצטלם כמה שאפשר עם האוהדים, מדברים עם כל מי שרק רוצה ומדברים  בגובה העיניים. פשוט תענוג לראות עד כמה הם ילדים צנועים שעשו פה משהו ענק!

אבדיה, מדר, חנוכי, אלבר, אביבי, קרביץ, זיס וכל שאר השחקנים בניצוחו של אריאל בית הלחמי נתנו לקהל ולכל אוהדי הספורט בישראל נחת אמיתי, נחת טהור של נבחרת שלא באה מלמעלה אחרי הזכייה ונלחמה יום אחרי יום גם במשחקים פחות טובים כדי להגיע לנקודה הזאת, ואיך אפשר שלא לתהות מה הם יעשו בהמשך?