סבלנות זה לחלשים – האם ללכת על שמות גדולים בקיץ השתלם לנטס ולקליפרס?

בעת כתיבת שורות אלה, הברוקלין נטס עם מאזן של 25 ניצחונות ו-29 הפסדים. במזרח, זה מספיק למקום 7 עם יתרון של חמישה משחקים על הקבוצה (וושינגטון) שכרגע נמצאת מחוץ לפלייאוף. אז העונה המוזרה הזו, שמתנהלת בלי קווין דוראנט (לגמרי) ובלי קיירי אירווינג (רוב הזמן ועכשיו עד סוף העונה), יכולה להסתיים בעוד העפלה לפלייאוף. אבל בקיץ, כשביצעו את ההחתמות ועוד שינויים בסגל, חשבו על קצת יותר. חששות לגבי העתיד עם קיירי וקווין? היום בטוח יש יותר מאשר היו בימי הקיץ החמים.

קיירי אירווינג
Via Brooklyn Nets on Facebook

מבנייה איטית לאליפות ע-כ-ש-י-ו

לא כל האלופות בנ.ב.א נבנות אותו דבר, אבל רוב הג’נרל מנג’רים שבונים קבוצה טובה ניצבים בפני אותה ההתלבטות בשלב מסויים: להמשיך לנסות לגדול “טבעית” עם שחקנים מהדראפט והחתמות קטנות (שנהיה קשה יותר כי כשמשתפרים מקבלים בחירות מאוחרות יותר), או לנצל הזדמנות ולהחתים סופרסטאר.

ב-2016 מונה שון מרקס לתפקיד ה-GM של הנטס. הנטס היו במהלכה של עונה עם 21 נצחונות, כשהטריידים הגדולים מוקדם יותר במהלך העשור לא מביאים אותם להתמודד על אליפות. יותר גרוע – זה רוקן את מאגר בחירות הדראפט שלהם לעתיד הקרוב מאוד. שוקת שבורה, אבל גם דף די חלק להתחיל בו מחדש.

 

השנתיים הראשונות של מרקס בתפקיד כללו הרבה הפסדים שעליהם פיקד קני אטקינסון, עד אז עוזר מאמן במשך 8 עונות בליגה. בעונה השלישית, הנטס הביאו את הקפיצה המיוחלת. דיאנג’לו ראסל (שהגיע בטרייד ב-2017) התחיל לממש הרבה מהציפיות סוף סוף (21.1 נק’ למשחק באותה עונה), ספנסר דינווידי שהוחתם בקיץ 2016 עלה שלב גם הוא והביא כמעט 17 נקודות למשחק מהספסל. עוד החתמה שלא יצרה כותרות, ג’ו האריס, הפגיז ב-47.4% דיוק מעבר לקשת. קאריס לוורט (כשהוא היה בריא) שידרג את עצמו קצת. כנ”ל ג’ארט אלן. דמארה קארול הוסיף את מה שהוא בד”כ מוסיף כש*לא* מצפים ממנו להרבה. היו עוד כל מיני גיבורים באותה עונה.

הנטס הגיעו לפלייאוף אחרי 42 ניצחונות בעונה הרגילה ועפו בסיבוב הראשון מול פילדלפיה. סביר. אולי אפילו מעל הציפיות. אבל זו הייתה צומת דרכים – איך ממשיכים מכאן? הנטס החליטו ללכת בגדול. קיירי אירווינג, שהשניא את עצמו על בוסטון, חתם ל-4 שנים ו-137 מיליון דולר. קווין דוראנט הגיע בעסקת sign-and-trade, חותם ל-4 שנים ו-164 מיליון דולר. הגיעו עוד נספחים: דיאנדרה ג’ורדן (חבר של שני החבר’ה הבכירים) וטוריאן פרינס בין היתר. עזבו שמות פחות גדולים, אבל שהיה להם חלק כזה או אחר בעונה הקודמת המוצלחת – ג’ארד דאדלי, אד דייויס, רונדיי הוליס-ג’פרסון. אבל כשיש לך הזדמנות להחתים את דוראנט ואירווינג, שמיד משנים איתם גם את כל מכלול הציפיות וההתייחסות למועדון (למרות הכול חוסה בצל הניו יורק ניקס בעיר), כנראה שהולכים על זה.

קווין דוראנט
מחכים שיתחיל לשחק. Via Brooklyn Nets facebook page

עונה הבאה לא נראית כל כך מבטיחה פתאום

דוראנט הגיע כשכל הצדדים יודעים שהוא לא ישחק בכלל בעונת 2019-20, העונה שבה אירווינג מכין את הקרקע. הנטס קיבלו ממנו את כל החבילה – הרבה נקודות כשהוא משחק (27.4 נקודות למשחק, הכי הרבה בקריירה שלו), הקשקושים העלק מתוחכמים שלו, והרבה הרבה פציעות. אירווינג ישלים רק 20 משחקים בעונה הזו – הכי מעט בקריירה שלו, אבל לא בדיוק מפתיע. אם מחשבים את מה שהוא עוד יפסיד העונה, אנחנו מגיעים ל-210 משחקים שאירווינג פספס ב-9 עונות. זה אומר לקבל שחקן ל59-60 משחקים כל עונה. זהו.

גם אירווינג לא הצליח לפתור את התעלומה שעולה ורודפת אותו מדי עונה מחדש בשלבים שונים (בעיקר כשהוא פצוע): האם קבוצה שאירווינג מוביל אותה יותר טובה איתו או בלעדיו? הנטס טובים יותר ב-0.6 נקודות ל-100 פוזשנים כשהוא על המגרש העונה. לא משהו שאמור לתת לנו תשובה חד משמעית.

כשאתה מוסיף לזה את דוראנט – מגדולי הכדורסלנים בכל הזמנים, אבל כזה שיהיה בן 32 פעם הבאה שישחק משחק נ.ב.א עם פציעה שלא פשוט לחזור אותו דבר ממנה ברזומה, שאיפות האליפות פתאום נראות קצת פחות ריאליות. כסף להחתמות נוספות לא יהיה עונה הבאה (142 מיליון במשכורות), הסגל המשלים בברוקלין, בטח עם דינווידי בעונת שיא, הוא לא רע בכלל, אבל רחוק ממושלם ושלם. וכך, בפעם השלישית בשלוש שנים, אטקינסון ומרקס יצטרכו ליצור סוג של משהו חדש, הפעם עם שני סטארים. קשה להגיד שאירווינג שיחק מספיק העונה כדי שתיווצר איזושהי המשכיות לעונה הבאה.

ללכת על הכל זה חכם כאשר מתקבלת התוצאה הרצויה

גם בצד השני של ארה”ב יש קבוצה שעברה איזשהו תהליך. קצת שונה משל הנטס – הנסיקה של הקליפרס מסוף עידן כריס פול + בלייק גריפין (שהיה ממש לא מזמן למרות שנדמה שזה פרהיסטוריה) הגיעה מהר. הייתה רק עונה אחת בלי פלייאוף (וגם היא עם 42 ניצחונות) שבמהלכה נשלח גריפין לדטרויט (פול עזב עוד לפני כן), ועל בסיסה הגיעה עונת 2018-19 המפתיעה, עם הצמד חמד לו וויליאמס ומונטרזל הארל בראש, לצד הפריצה של לאנדרי שאמט ושיי גילג’ס-אלכסנדר. הקליפרס מתחו את הווריורס ל-6 משחקים בסיבוב הראשון של המערב. והגיעו לאותה צומת דרכים של הנטס.

 

קשה להאשים את הקליפרס על המהלך, שבסופו של דבר הנחית את קוואי לאונרד ופול ג’ורג’ בקבוצה. הויתור על דנילו גלינארי ובמיוחד גילג’ס-אלכסנדר בנוסף לבחירות דראפט זה מחיר יקר, אבל בקליפרס מעולם לא תכננו להיות קבוצה שנכנסת לתהליך ארוך של בנייה מחדש. בהזדמנות הראשונה שהייתה להביא סופרסטארים, הם הלכו על זה.

האם מתחרטים שם? כנראה שלא. לא כרגע. בתוך כל ניהול עומסים ופציעות אמיתיות, הקליפרס במקום ה-3 במערב, כשלאונרד וג’ורג’ מפספסים לא מעט משחקים. התחושה שם, לא מעט בזכות עוד צירוף שחקנים (מרכוס מוריס, רג’י ג’קסון), היא כשיגיע הפלייאוף (בהנחה שכולם בריאים), אנחנו נקבל את מלוא העוצמה של הקבוצה הטובה בליגה. עם ג’ורג’ ולאונרד חתומים עד 2022 (יש אופציית שחקן לשניהם לעונת 2021-22) וגם קצת גמישות מתחת לתקרת השכר בעונה הקרובה, אנחנו נדע אם ללכת על הכל בשביל הקליפרס הייתה טעות רק בעוד שנתיים, שלוש, כשנספור כמה אליפויות וגמרים (אם בכלל) הניסיון הזה הביא.

קוואי וג'ורג'
Via Los Angeles Clippers on Facebook
 
   

3 תגובות

  1. Avatar
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אחלה פוסט

  2. אהוד

    תודה רבה 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח