עוד לא חלפו 24 שעות מאז ההפסד לנבחרת ספרד, והתקשורת בשילוב דיוני האוהדים (אוהדים?) ברשת מגדירים את המשחק אתמול כ-"תצוגת נפל", "מופע אימים", "השפלה" ו-"כישלון". אך אני לא מבין את זה. למה בדיוק ציפיתם? לנצח את ספרד? אנא הזכירו לי מתי בפעם האחרונה נבחרת בסדר גודל של ישראל ניצחה את נבחרת ספרד, ועוד על אדמת ספרד? ומתי בפעם האחרונה ישראל ניצחה נבחרת טובה ממנה, ועוד בחוץ? לאחר שתענו על השאלות הללו, אשמח לשמוע מאיפה עזות המצח לתקוף ולבקר את שחקני הנבחרת שלנו בגין אי עמידה בציפיות המופרכות הללו. וזה לא שאין מה לבקר בנבחרת, יש ורצוי לעשות זאת. אך ביקורת היא טובה ונכונה כשהיא מסייעת לצמיחה ולא כשהיא באה לדרוך על מה שכבר נמצא למטה.
הדיון שתפס הכי הרבה תאוצה ברשת מאתמול, עוסק בטעויות לכאורה של אופיר מרציאנו, שככל הנראה קיבל את מקומו בהרכב של אלישע לוי בגין הניסיון האירופי שלו – בליגה השנייה בסקוטלנד. אך האם מרציאנו אכן היה הבעיה? אז כן, התצוגה של השוער לא הייתה מהמשובחות, בלשון המעטה. אך מי שסבור שהרוש, ג'רפי, גלזר, חיימוב, קליימן או עמוס היו סופגים פחות, שיצבוט את עצמו בבקשה, הוא כנראה חי בחלום. כי דיון על איכות השוער בנבחרת בסדר הגודל של ישראל במשחק נגד הספרדים, שקול לצבא קטן שנערך לקרב נגד האימפריה הרומית אך עורך דיון בעל חשיבות תהומית על צבא המדים. בואו נהיה קצת מציאותיים, כנראה שגם אוואט ודוידוביץ' היו סופגים לפחות שלושה שערים נגד ספרד הנוכחית. עם הגנה שגם כך אינה מתואמת ויציבה, עם בלם שנפצע כבר בדקה ה-19 ועם מגן ימני שבקבוצתו הוא שם בגלל יכולתו ההתקפית ולא זו ההגנתית, עם קישור אחורי שכמעט ולא מתקל ועם שני קשרים התקפיים שלא רק שלא מסייעים למשחק ההגנה אלא אפילו מפקירים אותו, עם כל זה הביקורת היא בסוף על השוער? המושג להפיל את האשמה על הש.ג לא היה נכון יותר מעולם, וכנראה שאין שוער בעולם שלא יספוג שערים מספרד עם 10 שחקנים כאלו לפניו.
אז לא, זה לא מתחיל ובטח לא נגמר במרציאנו. אלו הציפיות המוגזמות והמנותקות מהמציאות, שפעם אחר פעם, טורניר אחר טורניר, מוגדרות ומנופחות על ידי התקשורת, ראשי ההתאחדות, השחקנים ואפילו האוהדים ומפילות אותנו כמו זבובים. מי קבע שנבחרת ישראל ראויה לככב בטורנירי היורו והמונדיאל? מי קבע שנבחרת ישראל צריכה להוציא תוצאה טובה בספרד? להפסיד 4-1 לנבחרת שלא הפסידה משחק מוקדמות כבר 14 שנה (!) זה כישלון? קצת פרופורציות לא יזיקו כאן.
אתמול בכינו את מותו של מאיר אינשטיין ונזכרנו באותו משחק היסטורי בצרפת. משחק שהישגו הכמעט יחיד הסתכם במניעה מנבחרת צרפת לעלות למונדיאל '94, ומאז, כמה ניצחונות חשובים, היסטוריים נבחרת ישראל יכולה למנות? אז כן, נתנו חמש לאוסטריה, והוצאנו תוצאות תיקו מכובדות נגד צרפת ואירלנד ופורטוגל, וניצחנו את רוסיה בגארבג' טיים, אבל זהו בדיוק הגודל שלנו. כשאנו מסתכלים במראה ושואלים "מי הנבחרת הטובה מכולן", אנחנו לא באמת מצפים לשמוע את המראה מחזירה לנו בתשובה שזו הנבחרת שלנו. לעלות לטורניר גדול יהיה הישג נפלא, אבל לא כדאי שנתחיל מלהגדיר ציפיות ברות השגה, כמו לא לאבד יתרון בדקה ה-90 או לנצח נבחרות נחותות מאיתנו בבית?
