"אל תבכה כי זה נגמר, חייך כי זה קרה."

6 שנים, כ 4700 טורים, עשרות כותבים, מיליוני צפיות (כן כן), 200 פרקי פודקאסט, גרף שיפור תמידי, קהילה מדהימה של אנשים, פידבקים מדהימים ובעיקר חברים לחיים.

אז למה בעצם לסגור את האתר?

אתר הזווית הוקם חודשיים לפני הולדת הבן הבכור שלי, טמיר היה בלי ילדים.

שש שנים אחרי, אצלי השלישי(ת) בדרך (בע"ה) וטמיר עם שתי בנות מדהימות.

הקמנו את אתר הזווית מתוך תמימות שנוכל לעשות שינוי. אולי בקטנה, אולי רק לסביבה הקרובה לנו אבל שינוי. שינוי בצורה שאנחנו צורכים ספורט אבל בעיקר בעיקר באיכות של התוכן שאנחנו צורכים.

התקשורת האלטרנטיבית בה היינו חלק צמחה וגדלה והפכה לפלטפורמה מרכזית לגידול וזיהוי טאלנטים.

רבים מהאנשים הנמצאים היום בתעשיית הספורט התחילו אצלנו בצורה כזאת או אחרת. הצלחנו להנגיש את הפלטפורמה לכל אותם אנשים שחיים וחולמים ספורט אבל מנגד גם לתמוך, לדחוף ולדעת לשחרר שהם רצו להתקדם ולהמשיך את החלום.

דרך אתר הזווית פגשנו אנשים מוכשרים בצורה קיצונית בתחומם, אנשים עם שאיפות אינסופיות והמון המון גיוון.

אלפי טורים, חלקם הפכו לאחר מכן לספרים של ממש, חשיפה אינסופית לכל סוגי הספורט, מפגשים ואירועים ובעיקר המון המון חברים לדרך. זכינו להיחשף לכל אחד ואחת מכם.

לתקשורת הספורט עוד דרך ארוכה, אבל היא השתנתה מהותית מלפני 6 שנים. אנשים איכותיים מאד נמצאים בכל הערוצים והמדיות, הם רק צריכים לקבל ממקבלי ההחלטות את הבמה המרכזית ולהחליף את הדור הישן שעדיין אוחז ברייטינג.

חובת ההוכחה עדיין עלינו כצרכנים. חובת ההוכחה לא ליפול לכל קליקבייט, לכל כותרות מתריסה. לתת יד (ובעיקר כסף) לאנשים שרוצים לעשות את השינוי.

אם יש משהו שכשלנו בו זה זה. לא השכלנו להפוך את הפרויקט למשהו כלכלי מהסיבה המאד הפשוטה – לא הסכמנו להוריד מאיכות התוכן ולפנות לכיוון (הקל) של רייטינג על חשבון איכות. מכיוון שהפרויקט הוגדר מצדנו כפרויקט לצד העבודה שלנו, היה לנו קל לעשות את זה. אני יכול להבין למה אנשים שמתפרנסים מזה ילכו לכיוון הקל, ועדיין, אנחנו הצרכנים לא צריכים להיכנע ולדרוש יותר.

ניהול אתר עם עשרות ולעיתים מאות אלפי קוראים ברמה חודשית הוא אינטנסיבי, מעלה לדיון שאלות לא פשוטות ברמה יומית וכמובן גורר איתו השקעת זמן לא פשוטה לאנשים שמנסים להיות הורים במשרה מלאה וגם על הדרך לעבוד.
גם תרבות הצריכה השתנתה: לאנשים הרבה יותר קשה, או אין זמן, לקרוא תוכן ארוך. בעיקר שהוא לא מלא בקונספירציות ושיטות קליקבייטים שונות.
כל זאת בנוסף למלחמה של חברות הענק באתרים עצמאים כמונו (בעיקר הרשתות החברתיות שלא אהבו את הקישורים שלנו) במקביל לפיתוח הקריירה במקום העבודה שלנו הביאה אותנו לנקודה הנוכחית.

הקושי הכי גדול בפרידה הזאת היא מהשותפות שלי עם טמיר. את טמיר אני מכיר עוד מהילדות בכרמיאל. יש לנו מסלול חיים דומה אך אופי מאד מאד שונה. השלמנו אחד השני. אחד עם אופי יותר טכנולוגי והשני עם אופי יותר ניהולי, אחד עם אופי שרוצה רק לרוץ קדימה והשני עם אופי מיושב ויכולת התמדה אינסופית – לא משנה הקשיים שבדרך.
שהתחלתי עם הפרויקט עם טמיר, ידעתי שנצליח. טמיר איש של אנשים שאין שני לו בארץ והוא ניהל את הקהילה ואת התוכן ביד רמה – לא התבייש להעיר לכותבים שהתוכן לא טוב מספיק אך מנגד לשבת עם כל אחד ואחת ולהסביר להם איך ואיפה הם יכולים להשתפר- והם באמת השתפרו.

הוא לימד ומלמד אותי המון בהתנהלות עם אנשים, התמדה, וקור רוח, אומץ, סבלנות, טוב לב ובעיקר שאפשר גם להתמודד איתי למרות הכל.
אני ממש אוהב את טמיר ואני כבר מתגעגע להודעות בכל עשר דק' בינינו על מה עולה קודם לאתר ומי כתב מה.

אז לאן מכאן?

את הפודקאסט נמשיך כרגיל. הפודקאסט הוא גאווה גדולה שלנו, נמשיך לסקר ולספר את הסיפורים בדרכנו שלנו.

מבחינה טכנית – אתר הזווית יישאר בחיים לתקופה הקרובה, ניתן לכל הקהילה להתארגן ולהוריד את התכנים ולאחרים להנות מתוכן אינסופי שקיים פה (רוצים המלצות? דברו איתנו בדף).

משם, נעבור לפייסבוק שם נמשיך בפעילות הרגילה שלנו. תמיד תמיד תוכלו לשלוח לנו תכנים, נעלה אותם לדף ונהנה מהיתרונות של חשיפה אורגנית בפייסבוק.

אתר הזווית תמיד יישאר הבייבי והגאווה שלנו. אני מקווה שכל אחד מכן יזכור את הפרויקט לטובה בדרכו, ישמור על קשר וכמובן ימשיך לעשות טוב.

מעריך כל אחד ואחת מכם על הדרך שהוא עבר איתנו.

אוהב את כולכם,
ברק