שלוש בראש – שון וייסמן, יורגן קלופ, אשרף חכימי – סיכום עולמי שבועי

איך ההצלחה של שון וייסמן בוולפסברגר מעידה על כישלון חוק החריגים בנוער, למה יורגן קלופ הוא הפנים של האליפות ההיסטורית של ליברפול, ואיך ההעברה של אשרף חכימי לאינטר מבשרת על שינוי מגמה בכדורגל העולמי. וגם – שלוש המלצות למשחקי סוף השבוע

1. החריג בגילו

וולפסברג שבדרום מרכז אוסטריה הייתה בעבר ביתם של כורי זהב וכסף רבים מכל רחבי אירופה. ההרים הרבים שמסביב לעיר הקטנטנה הזאת, בגודלה של קריית מלאכי, היו מלאים מרבצים גולמיים של כסף וזהב. בגללם הפכה העיר הקטנה למוקד תחבורתי ותרבותי חשוב באירופה הקלאסית. שרת הקיימות והתיירות של אוסטריה אליזבת קוסטינגר היא מהעיר, כמו גם רוכב הפורמולה 1 פטריק פרייזשר והשחקן הרמן שמידט. כמו הרבה ערים קטנות באירופה וולפסברג מפורסמת בעיקר בזכות קבוצת הכדורגל של העיר – וולפסברגר. המועדון אמנם נוסד ב1931, אבל רק לפני שבע שנים שיחק לראשונה בבונדסליגה האוסטרית, ורק בעונת 2015/16 שיחק המועדון לראשונה במסגרת אירופית.

כמו המחצבים שנחצבו בעמל רב בימי הביניים מסביב לעיר, שצריכים לעבור תהליך מחוץ למקום המרבץ הטבעי שלהם כדי לחשוף את יופיים, כך גם היה צריך שון וייסמן, חלוץ שסומן כזהב כבר מגיל נערים, להגיע עד לעיירה הקטנה בכדי לגלות את עצמו. מה יש שם, בליגה האוסטרית, שהפך שחקן שאמנם עשה עונות של 18-20 שערים בליגה הלאומית, אבל נחשב לשחקן סביר בדרג הביניים של חלוצי ליגת העל, לאחד הסקוררים הכי גדולים באירופה, כזה שבו רגליו מוליך את וולפסברגר להילחם על עלייה למוקדמות ליגת האלופות, בפעם הראשונה בתולדותיה, בליגה שהיא לבטח יותר מקצוענית מאשר ליגת העל שלנו?

ההצלחה של וייסמן שם רק מהדהדת את עוצמת הכישלון הניהולי בו לוקה כדורגל הישראלי. הכדורגל הישראלי נע מרגע הצלחה מזהיר לרגע כישלון בוהק, הדרישה מאנשי המקצוע היא להשיג הכל כאן ועכשיו, לא משנה אם אפילו מדובר בקבוצות נוער, שכל מטרותיהם הן רק לפתח שחקנים. חוק החריגים בנוער למשל, משאיר שחקנים בגיל 19 לשחק מול נערים בגילאי תיכון במקום להשתפשף מול קבוצות בוגרים ולצבור ניסיון כדורגל אמיתי, כל זאת רק כדי שקבוצת הנוער תוכל לזכות בעוד תואר חסר משמעות. רק בעונת 2015/16, כשהוא כבר בן 20, הושאל וייסמן לראשונה החוצה ממכבי חיפה והתחיל לשחק באופן קבוע במסגרת בוגרים. העובדה ששחקן מוכשר ביותר בגיל 24 נמצא רק בעונת פריצה באירופה השנה בעיקר מלמדת עד כמה חריף כישלון פיתוח השחקנים של הכדורגל הישראלי, ואת זה אפשר לראות בעיקר כשמסתכלים על מי שהצליח לצאת מפה, ואולי כך יוכל לתת יותר עבור הנבחרת שלנו.

יותר מכל האמנים והמחצבים הפלאיים שנקשרו בשמה של העיר וולפסברג, הצלחתה של העיר הקטנה הגיעה ממחשבה קדימה. בשנת 1986 נסגר מכרה הפחם האחרון בעיר, אחרי שלפניו נסגרו גם מכרות הזהב והכסף. העיר הבינה שיעילות הנפקת המשאבים הזאת לא יכולה לשרת אותה, והפכה להיות עיר תעשייתית המבוססת בעיקר על תעשיות מתכת, חקלאות ויערנות. אין כמו העיר הזאת בה כדורגלן מוכשר עושה את הסוויץ' בהבנה של מה יעיל עבור הקריירה שלו, ואולי מסמן כך את הדרך גם עבור אחרים שילכו בדרכו. החודש חתם בוולפסברגר עוד שחקן שנחשב לכישרון ענק בנוער ומאז התקשה לפרוץ קדימה, אליאל פרץ. אי אפשר להיות בטוחים שגם הוא יהפוך לכוכב, אבל ברור שהם עושים שם בעיר הזהב משהו נכון שאנחנו כנראה מזמן הפסקנו לעשות.

2. יורגן איש ליברפול

על הקיר במדרגות היורדות מחדרי ההלבשה באנפילד לדשא יש שלט שבמרכזו הסמל הישן של ליברפול עם הציפור המפורסמת, ומסביב הסמל שלוש מילים – "This Is Anfield". את השלט שם בתחילת שנות השמונים ביל שאנקלי, האדם שבמידה מסויימת אחראי לכך שליברפול הפכה להיות מה שהיא. מאז נהגו שחקני ליברפול לדורותיהם לגעת בשלט לפני העלייה למגרש, באמירה שהיא "אנחנו מודעים להיסטוריה, לעבר, לאטמוספירה השונה כאן".

במשך שנים רובם המוחלט של השחקנים שנגעו בשלט היו בריטיים. אבל גם כשהפרמיירליג נפתחה ומספר השחקנים הזרים שהציף את הליגה היה עצום, המסורת לא נפסקה. היו אלה סטיבן ג'רארד וג'יימי קראגר שלימדו את דרק קאוט ופרננדו טורס לגעת בשלט לפני, כאומרים – גם לזרים יש את היכולת להיות ליברפול. ואם הדבר אמור על צמד החלוצים הזרים האלה, על אחת כמה וכמה כשמדברים על יורגן קלופ.

השבוע, כשקלופ הביא למרסיסייד את האליפות הראשונה מזה 30 שנים, כולם דיברו על היכולות הטקטיות הנפלאות של המאמן הגרמני, על האופי הנפלא שלו, האומץ שנתן בשחקנים, משפטי המוטיבציה. סדרת כתבות מעולה כאן באתר לאורך השנה עקבה אחרי ההיסטוריה של המאמן הכריזמטי הזה. כל אלה נכונים, אבל זה יותר מזה. דיברו הרבה על ההחמצה של ג'רארד את האליפות ההיסטורית הזאת, איך הקפטן האגדי שנחקק בהיכל התהילה של הקופ לא זכה להניף את גביע הפרמיירליג מעולם. אבל האמת היא שקלופ יותר מכל הכישרונות שלו פשוט נראה, מתנהג ומגיב כמו אחד מהם, כאילו לא נולד 1300 קילומטרים דרומית לליברפול,

"יש לי את הפריבילגיה הגדולה של להיות המנג'ר של מועדון הכדורגל ליברפול. זו פריביליגיה שאני נושא עמי בכל יום כי אני יודע שאני עובד עבורכם". את המשפטים האלה כתב קלופ במכתב מיוחד לעיתון "ליברפול אקו" כמה ימים אחרי הזכייה שעסק בכלל בבקשה לא להתקהל ברחבי העיר. העובדה שמאמן קבוצת הכדורגל של העיר מרגיש אחראי למצב הקורונה בעיר היא לא רק חלק מהעובדה שהוא המאמן של מועדון הכדורגל ליברפול, מועדון שהקשר שלו עם הקהילה הוא קשר הדוק ואבסולוטי, אלא שזה קלופ, אדם שמהדהד בכל צעד שלו ברחבי העיר את ההיסטוריה של הקבוצה, היסטוריה שגם הוא חלק ממנה.

במשחק ליגת האלופות האחרון של ליברפול לפני הקורונה אוהדים הגישו בהתלהבות לקלופ את היד כשעבר במנהרת השחקנים בדרך למגרש, הוא במקום להתעלם נעצר וצעק אליהם להפסיק להתנהג כמו אידיוטים ולשמור על ריחוק חברתי. זה לא דבר שכל מאמן ליברפול היה חושב לעשות. אבל קלופ הוא לא סתם מאמן ליברפול.

כי קלופ, בניגוד לרוב מאמני הקבוצה האחרים ב30 השנים האחרונות, מציג בהופעתו, בדרך המשחק שלו, ביחס שלו לשחקניו, בכריזמה שלו, את ליברפול ההיסטורית, זאת שמצד אחד עמוסה ברגש כמיטב המסורת של העיר, ומהצד השני את אותה ליברפול שהייתה הדבר הכי גדול בעולם בשנות השמונים, זאת שכל אוהד בעולם רוצה להיות אוהד שלה, רוצה להיות מגניב כמו המאמן שלה. נדמה שעוד לפני שקלופ החזיר את התואר "אלופת אנגליה" לליברפול, עוד לפני שזכה איתה בליגת האלופות, אפילו עוד לפני שניהל משחק אחד על הקווים של הקבוצה, קלופ היה הדבר הכי נכון, הכי ליברפולי, בעולם הכדורגל.

קלופ הוא ליברפול בהוויתו ממש כמו ביל שאנקלי, בוב פייזלי וקני דלגליש, כמו סטיבן ג'רארד. מאמנים אחרים כמו רפא בניטז, ז'ראר הוייה וברנדון רוג'רס שהיו קרובים כל אחד בתורו לזכות באותו גביע, והביאו גם תארים נוספים וחשובים, לעולם לא יצליחו לשדר לאוהדי ליברפול ולעולם את מה שמשדר קלופ כשהוא ממרר בבכי אחרי זכייה בגביע או קופץ להתחבק עם שחקן אחרי שער, תמונות שהסאונדטרק שלהם יכול להיות לחלוטין "I Want To Hold Your Hand" של הביטלס, עוד אגדות מגניבות ומרגשות של העיר כמו האדומים על הדשא. נדמה שכיום, עבור אוהד כדורגל צעיר שרוצה להבין מי זאת הקבוצה הזאת, שמשחקת את כדורגל הרוק כבד שלה, כבר לא צריך לעבור במנהרת השחקנים ולגעת בשלט המפורסם, מספיק להסתכל על יורגן קלופ, ולהבין – This Is Anfield.

3. החכימי כמשל

עולם הכדורגל מתעסק בשבועות האחרונים בטרייד התמוה ששלח את ארתור בן ה23 מברצלונה לאינטר בעוד מירלאם פיאניץ' בן ה30 עשה את הדרך ההפוכה. השאלה העיקרית שנשאלה הייתה כמובן מדוע ברצלונה מסכימה להביא שחקן בן 30 תמורת העתיד שלה במרכז המגרש, ונדמה שהסיבה לכך קשורה בעקיפין גם למעבר המאוד מרתק והפחות מדובר של אשרף חכימי מדורטמונד לאינטר, ובעיקר לאיפה הוא לא עבר, וזה חזרה לריאל מדריד, שהשאילה אותו לדורטמונד בשנתיים האחרונות. הסיפור הזה חושף את השתנות עולם הכדורגל האירופאי, אחרי שכבר חשבנו שלא ישתנה לעולם.

הסיפור מתחיל כמובן בחכימי. זה סיפור על ילד למשפחה מרוקאית שהיגרה בתחילת שנות התשעים לחטאפה, הפרבר הדרומי של מדריד. בשוק של חטאפה עד היום נמצא הדוכן של הוריו, שקיבלו לביתם בשנת 2005 את המכתב שמזמין את אשרף בן ה7 להצטרף לסמל הכי גדול של העיר אליה היגרו, ריאל מדריד. אשרף גדל והתבגר בתוך המערכת של המועדון ונקשר במיוחד ללוקה זידאן, בנו של אחת מהאגדות הגדולות בתולדות המועדון כשחקן וכמאמן.

ב2017 הקפיץ זידאן האב את חכימי לבוגרים במקום דנילו שעזב. חכימי, מוחמא מהתמיכה הגדולה של המאמן שלו, נתן עונה מצויינת גם בעקבות בעיות הלב של קרבחאל. כשחזר קרבחאל היה ברור שאין מקום לשניהם. במקביל החליט זידאן באופן מפתיע להתפטר, ואשרף הרגיש שמאמן אחר לא ייתן לו את אותו הקרדיט אותו נתן לו זידאן, והחליט לצאת בהשאלה ארוכת טווח לבורוסיה דורטמונד.

 

שורשי ההגעה המפתיעה שלו לאינטר נזרעו בנובמבר האחרון, כאשר הנראזורי הגיעו למפגש הגומלין בשלב הבתים בווסטפלנסטדיון של דורטמונד. ההופעה של חכימי הייתה כל כך איכותית שהיה קשה להתעלם ממנה. חכימי שיחק אמנם כמגן ימני, אבל יכול באותה המידה לשחק או בעמדה קדמית יותר או בצד שמאל של המגרש בכל העמדות. עם צמד שערים וכמעט בישול על הבאזר לאלקאסר, היה ברור לאינטר שמדובר פה בשחקן חריג.

בתחילת העשור הקודם אינטר היה אחד המועדונים החזקים באירופה. עם ההורדה של יובנטוס לליגה השנייה בעקבות פרשת השחיתות והירידה העקבית ברמה של היריבה העירונית מילאן, לא היו מתחרות של ממש עבור אינטר, שהביאה את המאמן המדובר ביותר בעולם באותה תקופה, ז'וזה מוריניו, ולבסוף גם זכתה בטראבל מרהיב. אלא שזה היה על רקע ההיחלשות הכוללת של כל הכדורגל האיטלקי. הסרייה א', שהייתה נחשבת ללור ליגה השלישית בטיבה באירופה (אחרי הפרמיירליג ולה ליגה) ולפעמים אפילו יותר מכך, איבדה הרבה מהמוניטין שלה, ועם הזמן אפילו הליגה הגרמנית נחשבה אטרקטיבית ממנה.

היה נדמה כי הכדורגל האירופאי עובר לשליטתן של כ7 קבוצות על (ריאל מדריד, ברצלונה, מנצ'סטר סיטי, צ'לסי, ליברפול, באיירן מינכן ויובנטוס), עוד כמה מועדונים כמו דורטמונד ומנצ'סטר יונייטד שיש להם כסף גדול והרחק מתחת כל השאר, כולל כל הקבוצות האיטלקיות כולל אינטר. אבל אז פרץ המשבר הבריאותי והכלכלי החמור במאה האחרונה, וכל עולם הכדורגל השתנה.

הבחירה של חכימי לא לחזור למקום בו גדל מגיל 7 אלא לצאת לשחק במדינה בה מעולם לא שיחק במועדון שבשנים האחרונות לא ממש נחשב לחלק מקבוצות העילית של אירופה, יכולה להתפרש כאיתות שקיבל מזידאן שאולי לא מעוניין להמשיך בעונה הבאה כמאמן ריאל. אחרי הכל, זה מה שהביא אותו לעזוב את הבלאנקוס בפעם הקודמת. אלא שמסתתר כאן גם מפנה קטן שקורה בצורה מאוד מהירה, קשור לשינוי המעמדי הכללי בעולם הכדורגל.

כסף יוצר מעמד, ובשנים האחרונות אינטר חוזרת לדבר ברמה הכלכלית של הגדולות ביותר. במקביל, משבר הקורונה (וגם לפניו כמדיניות) גרמו לריאל מדריד להדק את החגורה בנוגע לקניית שחקנים ותשלום משכורות. הכסף של פלורנטינו פרס מושקע כיום בשיפוץ המאסיבי של הסנטיאגו ברנבאו, וגם ככה אם חכימי יחזור לריאל הוא אמור להיות כינור שני לקרבחאל, בעיקר אם המנטור שלו זידאן לא מתכוון להמשיך.

אנחנו רואים בשנתיים אחרונות מגמה של השתנות קלה בצמרת האירופאית. ליברפול, קבוצה לא רלוונטית בחמש שנים האחרונות, הפכה להיות הקבוצה החזקה באירופה בעוד ברצלונה וריאל לא ממש מצליחות להתרומם בזירה המקומית. משבר הקורונה שפגע קשה מאוד בספרד יכול להמשיך לטלטל אותן בטווח הארוך. זה שיעור חשוב לכל אוהדי הכדורגל: הזמנים משתנים, וקבוצות שהיו גדולות בעבר לא יהיו בהכרח גדולות בעתיד. בשנה הבאה תחזור לידס יונייטד, אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי, לפרמיירליג אחרי 16 שנות העדרות. החלטות ניהוליות קטסטרופיות הובילו את המועדון לשנים של דשדוש בליגות הנמוכות וכמעט להיעלמות. אנשים חושבים שמועדונים גדולים ישארו כאלה לנצח, אבל הקורונה יכולה להפוך שוב את מפת העוצמה של הכדורגל האירופאי על פיה.

שלוש המלצות צפייה לסופ"ש

וולבס – ארסנל (04/07, 19:30, מוליניו)

הפרמיירליג, מחזור 33

אצטדיון מוליניו בוולברהמפטון הוא אצטדיון הכדורגל הראשון באנגליה שהותקנה בו תאורה (ואחד הראשונים בכלל). עכשיו, כשהתאורה משמשת בעיקר את מחזירי הכדורים, אפשר לראות ממנה בצורה יותר בהירה את החלפת המעמדות בין ארסנל לוולבס. הזאבים, מועדון בסדר גודל בינוני בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי שזכה בשלוש אליפויות בשנות החמישים, עושה אט אט את מקומו בחזרה לעילית של הכדורגל הבריטי, בעוד התותחנים מידרדרים ולראשונה זה שנים אפילו לא ישתתפו בשנה הבאה בגביעי אירופה. האם השנים הבאות צופות את המשך המגמה? בואו נתחיל מהמשחק ביניהן בשבת

בשורה התחתונה: וולבס מנצחת ושומרת על קשר עין עם המקום לליגת האלופות

פרספוליס – שהאין בושהאר (04/07, 19:30, שהאין בהשתי)

ליגת העל האיראנית, מחזור 23

שהאין בושהאר הוא אחד המועדונים ההיסטוריים בתולדות הכדורגל האיראני, אם כי לא ממש זכה להצלחה במהלך השנים. המועדון הוא שלוחה של שהאין טהרן, שלוחה שהוקמה בשנות החמישים ועברה מהפכות רבות עד שעיריית בושהאר השתלטה על המועדון ב2015 והובילה אותו בעונה שעברה לעליית ליגה היסטורית. אלא שכעת הקבוצה נאבקת על חייה בליגת העל הפרסית עם המאמן הקרואטי מישו קרסטיצ'ביץ', וחייבת נקודות מול הקבוצה הגדולה של הרפובליקה האיסלאמית. בשלוש השנים האחרונות פרספוליס זכתה באליפות, ואין סיבה שזה לא ימשיך גם מול החברים מהעיר שבה הופעל הכור הגרעיני הראשון בהיסטוריה של איראן.

בשורה התחתונה: הצבא האדום של פרספוליס ממשיך בדרך לאליפות רביעית רצופה.

גלאטסראיי – טרבזנוספור (05/07, 21:00, טורק טלקום)

הליגה הטורקית, מחזור 30

אחת העונות הכי מותחות בהיסטוריה של הליגה הטורקית מגיעה לפוטו פיניש שלה, ומפגישה חמישה מחזורים לסיום בין טרבזנוספור המפתיעה לבין הקבוצה הכי גדולה בטורקיה. הקבוצה בסגול-תכלת ממזרח המדינה הרחוק נתנה עונה חלומית, אבל גם היא לא תספיק לה כדי להגיע לאירופה אחרי שהקבוצה קיבלה השעייה של שנתיים ממפעלי אופ"א בעקבות עבירה על חוקי הפייר פליי. הדבר היחיד שנשאר לה הוא אליפות היסטורית ראשונה מאז 1984, ובשביל זה צריך לנצח בחוץ את הענקית מאיסטנבול. האם וואקמה וחבריו יצליחו לעשות היסטוריה? נחכה ונראה

בשורה התחתונה: תיקו מותח משאיר את המפתחות בידיים של איסטנבול בשאקשיר.