מה הסיכוי? מה הסיכוי. מה הסיכוי שזה יגיע אליו? זה לא יגיע אליו. אין מצב. אני אעמוד כאן, אין מצב שההרמה הזו תהיה טובה. אני אעמוד כאן וכולם ישכחו שעמדתי לא טוב. מה זאת אומרת ישכחו? לא ישימו לב. אני אעמוד כאן וההרמה תגמר ואף אחד לא ישים לב שלא סגרתי נכון.
קרן. יאללה, שירים כבר, השוער יקלוט את הכדור, וזה יגמר. יש פה שישה שחקנים של היריבה, מה הסיכוי שההרמה תגיע אליו? הרמות בדרך כלל לא מגיעות ליעדן. אז גם עכשיו זה יקרה. יאללה, תרים כבר, תרים. בטח אני אצליח לנגוח בכדור, לא משנה איפה אני אעמוד. הרמות זה קשה, באימונים אני אף פעם לא מצליח להרים כמו שצריך. אז בטח גם לו יהיה קשה. הנה, הוא מרים. וואו, הרמה יפה. הנה אני מגיע לכדור. עזבו עזבו, כדור שלי. הנה הנה. הנה.
שיט.
מה הסיכוי? אין סיכוי שהוא יצליח למסור לעומק. אין סיכוי. בשביל מה לסגור אלכסונית? עדיף שלא. אני אשאר כאן בצד שלי, בטח הבלם יחטוף, יתחילו התקפה, הכל יסתיים. עכשיו לעשות סגירה אלכסונית… ספרינט… וזה… אין סיכוי שהעומק הזה יצליח. כל כך הרבה דברים צריכים לקרות כדי שהעומק הזה יצליח – הוא גם צריך להשתחרר, לסדר לעצמו מצב נוח למסירה, גם הקשר שלי צריך לעשות ספרינט, הוא גם צריך לדייק. שזה ממש קשה לדייק. באימונים אני אף פעם לא מצליח לדייק כמו שצריך. אז בטח גם הוא לא יצליח. במיוחד לא עכשיו, במעמד כזה, משחק רשמי, הרבה יותר קשה. יאללה, שיאבד את הכדור כבר. שהבלם יחטוף או משהו. נו, יאללה. הנה, הוא חוטף. הנה הוא מאבד. הנה. הנה.
שיט.
כמעט כל משחק, במיוחד במסגרות אירופאיות, אנחנו מגלים יותר ויותר על השאננות של הגנות הקבוצות הישראליות. בליגה המקומית זה פחות מורגש, גם החלוצים מעט שאננים ולא הכי בלחץ לשים גול מקרנות וגם ההרמות פחות טובות, והחלוצים פחות יודעים להתמקם. באירופה זה סיפור אחר. החלוצים של הקבוצות השונות באירופה מרגישים את ההגנה הרפויה, מרגישים שאפשר להסתנן, מצליחים להתמקם ויחד איתם – השחקן המרים מרגיש שלא לוחצים אותו, מרגיש שיש לו אפשרות לחשוב, להסתכל, לכוון, לדייק ומנגד, ההגנות הישראליות עדיין שקועות בשאננות האופיינית, בעמידה הלא נכונה ובטעויות שהן לגמרי טקטיקה של נערים ב׳.
קודם כל חשוב להבין, אין שום סיבה שננצח 95 אחוז מהקבוצות שעולות לליגה האירופית. כולן יכולות לנצח אותנו, וגם אם על הנייר אנחנו נראים יותר חזק, בזמן משחק הפערים יצטמצמו. וזה לגיטימי. מה שלא לגיטימי זה הטעויות בהגנה שנובעות מעצלנות. לא לסגור, לא לשמור, לא לרדת להגנה – כל זה עצלנות, עייפות מנטלית. משהו בראש אומר לך לקחת את הסיכון ולא לסגור, לא לשמור, לא לרדת. משהו בראש אומר לך ששום דבר לא יקרה אם תוותר על הסגירה הזאת. או על השחקן הזה. רואים את זה ממש בבירור, אגב, בסרטון של הקשר האחורי של ארסנל, שמחטט באף. אז כן, זה לא קורה רק לשחקנים ישראלים, אבל זה אופייני מאוד לכדורגל הישראלי. יש בנו משהו זחוח. משהו שאומר – לי זה לא יקרה. מין מנטליות ישראלית כזאת, טיפוסית, ״מה הסיכוי?״, ״אף אחד לא ישים לב״. ובאמת אם לא קורה כלום, לא שמים לב. כי אחרת אין הסבר לכל מיני מגנים ובלמים שמסתובבים עד היום ברמות הגבוהות של הליגה הישראלית.
