(פרולוג)

ספה יוקרתית מפנה את גבה אל הקיר, לאף אחד אין עם זה שום בעיה. ההפך – אנחנו בעד ספות עם הגב אל הקיר. אנחנו מדביקים אותן לקיר ומצמידים אותן, גב אל קיר, מביטים בהן מונחות בשלווה. זוהי שלוות העולם. הישבן הנבלע אל תוך הספה הרכה, הגב הנשען לאחור, הרגליים נמתחות, הידיים נמתחות, הבטן נמתחת, נמתחים החיים, מתרווחים החיים, נאנחים החיים. זוהי שלווה וזוהי המטרה, אך בתנאי אחד – ספה נשענת עם הגב אל הקיר ומביטה בטלוויזיה. טלוויזיה. בסיכום תנאים אלה זה לא משנה מה ינחת בעולם, אף אחד לא יוכל לערער את שלוותך. גם אם יקפצו אל משדר מיוחד, יודיעו על פיגוע עצום – הישבן העטוף בין כריות הספה יוריד את רמת ההלם לאפס. מה צריך אדם, חוץ מישבן בין כריות? והנה לכם בעיות העולם. וגם הפתרון. כי כשאתם מושיבים ראש ממשלה על כיסא משרדי, אורטופדי ככל שיהיה, איך לא יחשוב על מלחמות? והבוס שלכם, לא משנה כמה יוקרתי יהיה הכסא שלו, תמיד הוא יכעס, תמיד יהיה עצבני. ספות, רבותיי, ספות.

(יש גם כדורגל)

ספות. אני מדמיין את האוהד הישראלי שמתרווח להנאתו בין הכריות, משפשף את ישבנו בעונג, מלטף את גבו במשענת הספה ושם רגליים על השולחן. לא שיש לי בעיה עם הרגליים על השולחן. אני דווקא בעד, האמת, רגליים על השולחן. ואם רגליים – אז על שולחנות. אז האוהד הישראלי הממוצע מניח את רגליו על השולחן (בהמלצתי) ומתחיל לזפזפ בין ערוצי הספורט ומתמרן בין פליאוף עליון לתחתון. מלטף את השלט בין הערוצים השונים כדי להתמצא במבחר הכדורגל הישראלי. שום דבר לא מעניין אותו. בצדק. שום דבר לא מעניין. וגם הצמרת הצמודה, האמת, לא מעניינת. האוהד הישראלי שפשף את ישבנו וגרד את ראשו כדי למצוא פתרון לבעיה. הרי בשביל מה קנה ספה אם לא בשביל לראות את ליגת העל? חייבים למצוא עניין. גם התקשורת חייבת למצוא עניין – הרי הכל בסוף אותו דבר. האלופה תהיה אותה אלופה, השחקנים אותם שחקנים, והאצטדיון אותו אצטדיון (באמת, כאילו, כולם משחקים באצטדיון אחד, לא?). ליגת העל נכחדת. אפשר לזרוק את הספות, את הטלוויזיות, את השלטים. אפשר להשכיר את הסלון לחיילים בודדים. אפשר אפילו להתחיל לקרוא ספרים.

(תפנית)

לא. שנים של ישבנים מתחככים לא יובילו להכחדה כזו מהירה של הכדורגל הישראלי. עונה אחת של כדורגל משעמם לא תשבור כאן אף אוהד. אז מה אם אין צעירים מלהיבים? אז מה אם המועמדות לאליפות מגרדות ניצחונות קטנים ומשעממים? אין סיבה להשבר! מצאנו פתרון – ערן לוי! כן, הנה הגענו לסוף העונה, והדבר המעניין ביותר בליגה הוא לא המאבק לאליפות הצמוד, אלא ערן לוי. האוהד הישראלי הממוצע מחפש דבר אחד – ערן לוי. איפה ערן לוי? הספורט הישראלי מצא לעצמו דמות חדשה להעריץ. והאמת, זה לא מפתיע שהוא מצא את הדמות הכי גרוטסקית. הכי אנטי-גיבור של הכדורגל הישראלי. של הספורט הישראלי. ערן לוי, שהגיח אלינו לפתע, באמת בעונה טובה, מצדיק את כל הגיחוך כלפי הכדורגל הישראלי. אמנם ערן בכושר טוב, אך בשביל אוהד הכדורגל הישראלי הממוצע, הוא רק דמות בידורית. מנצל את העובדה שתשעים אחוז מהגנות ליגת העל לא יודעות לשמור על קו נורמלי. הוא כל פעם מחדש גורם לנו לצחוק. זה לא כדורגל, זו קומדיה. וזה מה שהיה חסר לנו בשביל להתרווח בספה בנינוחות-יתר.

(פסקה חשובה מאוד)

ערן לוי לנבחרת! הכי מדויק בעולם! הבועט הכי טוב ביקום! הכי מרשים! הכי חזק! ערן לוי שמש העמים! ערן לוי! נראה שבקרוב ייפתח ערוץ לכל מיני משחקים של ערן לוי בהיסטוריה. נראה שיש כל כך הרבה מה להגיד על הבחור העל-אנושי הזה. אני ממליץ לפתוח ערוץ ערן-לוי. וקניון ערן לוי. ואצטדיון על שם ערן לוי. אני ממליץ גם להקים כיכרות על שם ערן לוי. פסלים שלו בועט בעיטות חופשיות. מחמיץ פנדלים. צועק על שחקנים. בועט בעיטת חמש. אני חושב שאסור לעצור כאן – שלא תחשבו שאני מגזים – ערן לוי ראוי לכל מה שאמרתי. הייתי ממליץ גם על; פארק על שם ערן לוי, אגם, נהר, חוף-ים, כביש, יישוב, מגדלים, רשת בתי-קפה, חברת תעופה וגדוד בצה"ל.

(אפילוג על שם ערן לוי)

אם תתנו רגע להייפ סביב ערן לוי לשקוע אתם תתחילו לבכות. באמת, לבכות. אתם תבינו כי הוא מסמל משהו מאוד עצוב בכדורגל הישראלי. הוא מסמל את הבינוניות האין-סופית. את העובדה שאין צורך להיות ספורטאי-על בשביל להצליח בכדורגל הישראלי, בשביל להגיע לנבחרת, מספיקה סבלנות, ובעיטה טובה. ערן לוי הבין שהאוהד הישראלי צריך בידור. זה מה שהיה חסר לו. זה מה שהיה חסר לו כדי להתרווח על הספה, להתחכך בה, להתגרד עליה, להתלטף. אין ספק שערן לוי מרשים, אבל הוא מרשים בתוך משחק ההגנה האבוד של הכדורגל הישראלי. בתור קומדיה זה כיף. בתור בידור זה נחמד. אבל עם כמה שהמסירות חוף-אל-חוף של ערן לוי מרשימות, זה צריך להיות הסטנדרט.