השבוע דווח כי היחידה למניעת אלימות בספורט תיסגר מפאת היעדר תקציב. היחידה, מיזם משותף של גלעד ארדן השר לביטחון פנים ומירי רגב שרת התרבות והספורט דאז, שהוקמה בעקבות המלצות דוח מבקר המדינה (2015) לצמצום ומניעת אלימות בספורט, פעלה בעיקר במגרשי הכדורגל והכדורסל והישגיה נותרו עלומים עד היום.
דוח "מניעת אלימות בספורט" סקר את רמת האלימות, החוויה התרבותית והרוח הנושבת באירועי הספורט ובמחלקות הנוער לאורך שלוש שנים ומצא ליקויים רבים כגון חריגות בהקצאת כוחות אבטחה, אי-הכשרת מערך שיטור אזרחי, אי-מיצוי חקירה ותביעה עם אוהדים מתפרעים ומורחקים לצד קריאות הסתה גזעניות במגרשים. משרד מבקר המדינה טען בנוסף כי אף גוף, החל מהמשטרה ועד למשרדי הממשלה השונים, לא פעל על מנת לגבש תכניות שיביאו לשיפור חוויית הצפייה באירועי ספורט.
קרדיט לדף הפייסבוק של "המשרד לבטחון פנים"
היחידה למניעת האלימות בספורט הוקמה כגוף שיועד לטפל בנושא בשני רבדים. האחד, לטפל בפועל ולהביא לירידה באירועים האלימים והקריאות הגזעניות במגרשים והשני, להתוות מדיניות שתיושם הן על ידי היחידה עצמה, הן על ידי המשטרה והן על ידי משרדי הממשלה.
סגירת היחידה נובעת בעיקר משיקולי תקציב ואין זה מפתיע כי הרי גם כך אין קהל בספורט לאור הקורונה וגם כך בימים כתיקונם ספורט זו ספירה שזוכה למעט משאבים. היחידה למניעת אלימות בספורט לא הצליחה במשימותיה, האלימות נותרה, הקריאות הגזעניות גברו ואם בעוד טרום ימי היחידה למעלה מ-80% מהאוהדים המורחקים לא חויבו בצו להגיע לתחנת משטרה בימי משחק, כיום אין מספרים מדויקים ושקופים לציבור, ולא ברור האם בכלל נעשה שינוי או רפורמה כלשהי בנושא.
האתגרים שעימם התמודדה היחידה אינם ייחודיים לישראל, אלה בעיות הקיימות בכל העולם. באיטליה ישנה היסטוריה של מאבק באלימות האוהדים עם הצלחה מינימלית. בגלל עודף ביורוקרטיה של מערכת המשפט האיטלקית, יש קושי רב להביא להרשעה וענישה של אוהדי הכדורגל, רפורמות וחקיקות לאורך השנים לא שיפרו את התהליכים ומלבד כמה מבצעים ממוקדים של המשטרה, לא הופעלו אמצעים חריגים ולא הייתה ענישה חמורה כנגד מתפרעים. שיפור קל הגיע ב-2007 לאחר מהומות אלימות בדרבי הסיציליאני בין פאלרמו לקטאניה, בהן נהרג שוטר, פיליפו רסיטי. בעקבות כך, הוטלו הגבלות על כמות אוהדים וכן הוכנסה תקנה שמחייבת הצגת תעודת זהות בכניסה לאצטדיון. התקנות מיושמות עד היום, אך בעוד האלימות והגזענות באיטליה רחוקות מלהיות ממוגרות, אין הן באותה עוצמה כשם היו פעם.
היחידה לאלימות בספורט בישראל בהובלתו של סנ"צ ירון ארם, לא השכילה לשתף פעולה וידע עם יחידות ברחבי העולם וכן התרכזה בעיקר בגרעיני האוהדים במגרשים, במאבקים עמם על הכנסת ציוד ומניעה של הדלקת אבוקות. ב-2018 השתתפתי בפאנל אלימות בספורט במסגרת השתלמות שופטי בתי משפט. במסגרת הפאנל סנ"צ ארם חלק את "האני מאמין" שלו, גישתו הייתה מיושנת, ניכר שאינו הבין את הספירה בה הוא פועל ולא את האתגרים והבעיות האקוטיות. לאחר הפאנל המשכנו לשוחח והרושם שקיבלתי ממנו מלווה אותי עד היום, ולכן אינני מופתע שהיחידה לא הצליחה לצמצם את האלימות, לא את הקריאות הגזעניות ולא הביאה לשיפור חווית הספורט במגרשי ישראל.
הקמת היחידה הייתה צעד מבורך, אך לאור ההישגים הדלים והאופן בו היא פעלה, ניכר כי הייתה לא יותר מעוד ספין שבא לגזור קופון "ולהראות מחויבות" למאבק באלימות בספורט. בפועל, המשאבים היו דלים, האנשים שהובילו את היחידה סבלו מקיבעון מחשבתי וחוסר הבנה של השטח ולאוהדי קבוצות רבים היא תיזכר בעיקר, ככזאת שמונעת מסיבות לא ברורות, הכנסת ציוד עידוד למגרשים.
היחידה טמנה את ראשה בחול, העדיפה להתמקד במאבק פשוט יותר – האבוקות, שבמדינות אחרות שימוש באבוקות בכלל נתפס כחלק מתרבות הספורט וחווית האצטדיון. אך הקריאות הגזעניות והאלימות גברו בשנים האחרונות ונותרו ללא מענה, שלא לדבר על בעיות רבות ואחרות בספורט שמהוות את הבסיס לתרבות הקלוקלת כמו מכירת משחקים, הלבנות כספים ושוחד של נבחרי ציבור. על כן, היחידה הזאת ראויה להיסגר וטוב שעשו כך, ללא קשר למניעים ולשיקולים שהובילו לכך.
מי ששואף ומחכה לראות שינוי אמיתי, טוב אם יתאזר בסבלנות. במדינה בה הממשלה מפעילה עשרות משרדים בזמן שהכלכלה מתרסקת, אנשים מובטלים והמשטרה משמשת כגוף אלים, שלא יצפה לראות פוליטיקאי שידחוף לשינוי, בטח לא כשאין קהל במגרשים ובטח כשאי אפשר לגזור קופון לצורכי הון פוליטי.
