יומן האליפות של ליברקלופ: הם חזרו

יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

דברים שכתבתי לפני המשחק:
מהיום שפורסם סדר המשחקים אני מתכנן מה לכתוב אם ליברפול תזכה באליפות מול קריסטל פאלאס. למה מתכנן? מכיוון שזה פחות "קלאסי" וסקסי מאשר זכייה באברטון או בסיטי. זה לא דרבי או משחק נגד העשירים והרעים, אלא רק משחק שיש בו סגירת מעגלים.
סגירת מעגל מול הקבוצה האחרונה שניצחה אותנו באנפילד, לפני אלף מאה וחמישים ושמונה ימים, מצמד של בנטקה, הוא ולא אחר, וסגירה של התיקו המשולש ההוא ב 2014, שגם בגללו פיספסנו אליפות.
המעגל השלישי שתיכננתי לסגור, הוא מההפסד מול פאלאס באנפילד בחורף 2015 שבסיומו עזבו אלפים את האיצטדיון, וכולנו זכינו לשמוע מקלופ בבהירות ומכל הלב, על הבדידות שהוא חש, ומה הוא מבקש מהאוהדים.

אם היום לא נסגור מעגלים, אז לפחות שיהיה משחק מהנה, ולא עוד אפס אפס משמים.

גירסת הבמאי:
על ההפסד ב 2015 – "פשוט דיברתי מהלב. לא תיכננתי את הדברים…לא הרגשתי בודד מאז…אני לא זוכר הרבה מאז, רק שהיה לילה קר מאוד…אני מאמין שדווקא בזכות ההפסד יכולתי להעביר את המסר וכולנו הצלחנו להשתפר".

סרט רץ:
אחרי חמש דקות כבר היה ברור שזו לא אותה ליברפול של הדרבי, אלא קבוצה שונה, יותר חדה, יותר מדוייקת, הרבה יותר מהירה, יותר מקורית, יותר רובו ויותר סלאח.

המערך ההגנתי של פאלאס מהפתיחה כלל חמישה קשרים בקו אחד מעל ההגנה, כדי לצופף את המרכז ולחסום את הקוים למגינים. מערך כל כך צפוף והדוק שהדרך היחידה לפרוץ אותו היא בכדור חופשי, בדיוק כמו שטרנט עשה בכדור עןנשין מושלם ברגל ימין לפינה השמאלית העליונה, אחרי שוירג'יל נדחף מחוץ לרחבה. 0-1.

חמש דקות אחרי השער, שני כדורי קרן הסתיימו בקורה של הקפטן ונגיחה של וירג'יל בזמן ששלושה קריסטלים נתלים עליו. המשרוקית השקטה של אטקינסון הוציאה מוירג'יל מבט שהשופט לא ישכח. הודג'סון גירד בסנטר, בבלורית ובפדחת, אבל לא שינה את המערך והאדומים שלטו לחלוטין במגרש. שתי דקות להפסקה פאביניו מקפיץ כדור מושלם מעיגול האמצע, בול לחזה של סלאח, שמקפיץ אותו לרשת. 0-2 ברור, ראוי ומוצדק לחלוטין.
מחצית ראשונה שוטפת, מהירה, מחייכת ומהנה. מחצית של אלופה. מחצית שאם היא היתה מול קבוצה יותר טובה הייתי אפילו מגדיר אותה מושלמת. אולי אני נסחף קצת, אבל אחרי הדרבי ואחרי הפגרה האינסופית, אני חושב שמגיע לי.

קלופ לא לוקח סיכונים, לא עושה שינויים ומשאיר את הצוות המובחר על הדשא, וגם מה שקורה על הדשא לא משתנה, כשהאדומים שוטפים את המגרש.
אחרי עשר דקות רוברטסון מוסר למרכז, השופט משתף פעולה ומדלג קלילות מעל הכדור, שמגיע לפאביניו, מחוץ לרחבה, רחוק מהשער. 0-3 והבומבה של הכדור האדיר שלו שפגע ברשת, עוד הידהדה באיצטדיון הריק הרבה זמן אחרי שהחיוך הענק ירד מפניו של הכובש.

בדיוק כמו במחצית הראשונה, בדיוק באמצע המחצית לפני הפסקת השתיה, החליטו החבר'ה שזה זמן טוב לחיבוקים, כשארבעה שחקנים עברו שמונים מטר, בארבע מסירות, עשר שניות ובעיטה מושלמת. 0-4 ששייך לרוברטסון, מאנה, פירמינו, סלאח ושוב מאנה.

קלופ מחליט להסתכן ושולח למגרש את שני תלמידי התיכון שלו, ויליאמס ואליוט, שיכולים רק לדמיין איזה קבלת פנים היו מקבלים מהקופ בימים נורמלים. אליוט התקשה להגביה קרנות, ולעומתו ויליאמס היה נהדר עם מסירה נפלאה ושני ניסיונות בעיטה טובים.

שחקן ראשי:
סלאח.
בזכות החיוכים, המהירות, התנועה הבלתי פוסקת, הלחץ על הכדור, הדחיפה קדימה ושמחת החיים שהוא הביא היום למגרש.
בזכות שער נהדר בסיומת מושלמת, ואסיסט נפלא, ברגל ימין ובנגיעה אחת בשער הרביעי של מאנה.

שחקן משנה:
פאביניו.
בזכות אסיסט נהדר לסלאח, ושער נפלא בפצצה מחוץ לרחבה.
בזכות שליטה מוחלטת במרכז, תיקולים מדוייקים וקשוחים בדיוק במידה, ניהול משחק מדוייק וחיוך ענק אחרי הגול.

דבר המבקר:
משחק כיפי ומהנה.
אולי לא סגרנו מעגלים עם אליפות, אבל נהנינו, ומה צריך יותר מזה. לפני חמש שנים האוהדים עזבו כי התאכזבו, והפעם הם אפילו לא באו, אבל הם נהנו, ובגדול.
מהדקה הראשונה החיוך לא ירד לי מהפנים, כאילו אני בהופעה של אדיר מילר או קטורזה. אפילו המגרש הריק והתחושת של משחק אימון לא הצליחו לקלקל לי את ההנאה.
אמנם פאלאס היא קוץ קבוע בתחת ומקלקלת מסיבות קבועה שלנו, אבל היום היא אפילו לא דיגדגה את האדומים, ואם לא הייתי רואה את השם של אליסון בהרכב לפני הפתיחה, לא הייתי יודע שהוא שיחק.

ליברפול שלטה וניצחה בזכות הנעת כדור מהירה ומדוייקת, ושבירה של ההגנה הצפופה עם העברות מדוייקות מצד לצד ומסירות עומק חדות, ובזכות לחץ עיקבי וללא הפסקה על החלק האחורי של פאלאס, מהדקה הראשונה ועד השניה האחרונה. אפילו בהפסקת השתיה השחקנים של פאלאס בדקו שהאדומים לא חוטפים להם את הבקבוקים.
פאלאס לא הגיעה אפילו פעם אחת לרחבה של אליסון, בזכות סגירה מדוייקת של וירג'יל וגומז, שהיו כל כך יעילים שאני לא בטוח אם הזיעו כלל.
טרנט היה זה ששיחרר את הפקק, אבל לדעתי לפני המשחק הוא אמר לרוברטסון "חבר, היום הבמה שלך, יאללה רוץ", והוא רץ ללא הפסקה.
וינאלדום והנדרסון עשו קילומטראז' בלחץ ותנועה, ומאחר ופאלאס העדיפו להשאיר אותם חופשיים הם הגיעו לשלושה מצבים ברחבה, אלא שפאלאס ידעו מה הם עושים. קצת יותר יכולת הבקעה שלהם, וכנראה היינו מתקרבים לתשיעייה מול פאלאס בעונת האליפות האחרונה.

פירמינו ומאנה רקדו יחד את סלאח על המגרש, ולמרות שזה לא ממש חשוב אני מקווה שהברזילאי יצליח סופסוף לכבוש בבית. אשכרה יש עליו קללה באנפילד. חמסה, חמסה.
מזמן לא היה לנו משחק עם 21 בעיטות לשער ושבע למסגרת, לא כולל קורה, מול אפס בעיטות למסגרת של היריב. לא צריך עוד נתונים חוץ מזה.
פאלאס אמנם שיחקה ללא זאהה שנפצע כבר בחימום, אבל בטוח שעם הכבוד לו, הוא היה משנה משהו. היום שתי הקבוצות לא היו באותה ליגה.

כותרות סיום:
הנאה צרופה, כיף חיים, ואנחנו מילימטר מהאליפות.
ליברפול חזרה כאילו לא היתה פגרה. חזרו החיוכים, חזרה שמחת החיים וחזרו החיבוקים של קלופ.
בדרבי, למרות היותו דרבי, לא ממש התרגשתי, אולי בגלל הצבע של הכיסאות ואולי בגלל שמהפתיחה הכל היה איטי ודל.
היום, כבר מהפתיחה התרגשתי, בזכות השיר ובזכות השלטים והבאנרים שכיסו את הקופ. אנפילד נתן למשחק הזה ארומה אחרת. כנראה שגם השחקנים הרגישו ככה. הם חזרו.

קישור לכל הטורים של יומן האליפות