המשחק נגד סקוטלנד הכניס אותי למצב ששנים רבות לא הייתי בו ביחס לנבחרת ישראל. הלחץ, המתח, החרדה, העמידה על הרגליים במשך כל ההארכה והעובדה ששלחתי לחברים שלי הודעות ווצאפ בנוסח "איזה מתח", "יואו אני לא נושם" ו"אין לי דם בגוף", החזירו אותי לימים אחרים. זמן לסכם את המשחק ולהביט להמשך.
שוער: הסקוטים בעטו 17 פעמים לשער שלנו, אף אחת מהן לא הגיעה למסגרת. הרוב פגעו בדסה, אלחמיד ושאר שחקני ההגנה. מעבר לכך, נראה היה שמרציאנו מאוד בטוח בעצמו, ההגנה סומכת עליו ובאופן כללי היה לו משחק טוב. רבות עוד ידובר על הפנדל הראשון, זה שהיה לו בידיים וחמק. לי קשה מאוד לבוא בטענות לשוער בפנדלים, לכן לא ארחיב בנקודה הזו. נראה שבתקופה אפורה משהו לעמדת השוער בישראל, מרציאנו הוא דמות יציבה. שוער לא מבריק, אבל כזה שיכול לתת עוד שני קמפיינים טובים ולאחריהם אין חשש שיקלע לקרבות טוויטר מטופשים.
הגנה: חוליית ההגנה בכלל וצוות הבלמים בפרט, היו בשנים האחרונות החלק המושמץ ביותר בנבחרת ישראל – כמו שהיה אומר מליניאק בבובה של לילה "ובצדק" – אבל המשחק בסקוטלנד היה משהו אחר. איתן טיבי היה המצטיין במגרש ולצידו ייני וביטון, שני שחקנים עם רקע ענף בקישור, אשר תרם להם רבות במערך הזה, בו הם צריכים לתמוך הרבה בהתקפה, היו שלישייה שפשוט אי אפשר לעבור. לא בדריבל, לא בבעיטות לשער, שפגעו בהם פעמים רבות ואפילו ובאופן מפתיע, כמעט ולא במשחק הראש. גם לאלחמיד ודסה באגפים היה משחק הגנתי מצוין. בפן החיובי פחות, חוסר דיוק במרבית המסירות שלהם פנימה. ניכר באלחמיד שהוא עדיין לומד את תפקיד המגן השמאלי.
קישור: על ביברס נאתכו שמעתי לראשונה בנסיבות טרגיות, היה זה בשעה שבת דודתו נילי נאתכו, שחקנית כדורסל אדירה במכבי רעננה ואליצור רמלה, נהרגה בתאונת דרכים. שם התחיל הדיבור על הקשר הצעיר והכישרוני בנוער של הפועל תל אביב. בעיניי נאתכו הוא מגדולי הליגיונרים שלנו בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. אלוף רוסיה, שחקן ליגת האלופות וקפטן נבחרת ישראל. את כל זה אני כותב כי אני חושב שהגיעה שעתו של הבחור לפנות את מקומו בהרכב הנבחרת לדור הבא. ההופעה שלנו מול סקוטלנד עלתה מדרגה משעה שמוחמד אבו פאני החליף אותו בקישור ושיחק ליד אייל גולסה האדיר.
בנבחרות כמו ישראל הקישור המרכזי הוא החלק החשוב ביותר במערך, הוא החלק שמספק את האיזון, את התמיכה ההגנתית ואת היכולת לעבור מהתקפה מנומנמת לכזו המסכנת את השער. בסגל נבחרת ישראל יש כמות מפלצתית של קשרים מרכזיים: גולסה, אבו פאני, אלמקיאס, דור פרץ, דן גלזר, כיאל ונטע לביא. ויש עוד. אם יש תחושה שביצבצה לי מתחת לחמיצות האיומה של ההפסד, זו ההרגשה שיש עתיד ויש עם מה לעבוד.
התקפה: החולייה החלשה בנבחרת במשחק. כמובן שאף אחד לא יכול היה לצפות את החמצת הפנדל של זהבי וההצבה שלו כראשון היא הגיונית לחלוטין, אבל בלי קשר, לערן היה משחק בינוני מאוד. הוא רצה, השתדל, כיסה שטחים, יצא ללחץ וביקש כל הזמן את הכדור, אבל זה לא היה היום שלו. ראוי לציין שהסקוטים התכוננו אליו טוב מאוד ולא אפשרו לו מרחב קטן, על מנת לייצר בעיטה נוחה לשער.
בהיעדר ערן זהבי דומיננטי, נחשפה הבעיה של הנבחרת בהתקפה: מונאס שחקן יוצא מן הכלל, אבל ניכרת בו חוסר יציבות כשזה נוגע לנבחרת. הוא לא מצליח בינתיים לייצר רצף של משחקים טובים בכחול לבן. מהספסל עלה שון וייסמן, כוח עולה בכדורגל שלנו, שברמה האישית אומר שאני מופתע מאוד מהקפיצה הכל כך גדולה שעשה ברמת הליגות בהן הוא משחק ובזמן כל כך קצר. במשחק נראה היה ששון מתרגש מאוד, קצת מפוזר ושדרוש לו עוד זמן. כמו תמיד בתקשורת, חייבים לבכות על מי שחסר, אחחח… איפה אתה תומר חמד??
מאמן: כששחקנים רבים כל כך מצטיינים: שחקני ההגנה, הקישור ומנור סולומון, ובמיוחד כשהוא עושה חילוף אדיר ואמיץ בדקה ה-69, בו הוא מוציא את ביברס (שחקן חד פעמי) ומכניס את אבו פאני הצעיר, הנמרץ ובעיקר המודרני, אז חייבים לומר שרוטשטיינר עשה עבודה טובה מאוד. המשימה הבאה שלו היא למצוא את היציבות בין הכישרון העצום שיש לנו בקישור ולגדל את החלוץ הבא שיוכל להביא את עצמו לידי ביטוי באופן רציף ליד זהבי ובבוא העת גם להחליף אותו.
מילים אחרונות: איזה כיף שיש עוד שני משחקים של נבחרת ישראל כבר בשבוע הבא, התוצאה אמנם מאכזבת נורא, אבל איך שהנבחרת נראתה, יצר חשק עצום לראות אותה משחקת עוד ועוד ובעיקר החזיר משהו מהריגוש שהכדורגל הישראלי יכול לייצר. לפחות אצלי.
