לפני מספר שבועות מאמן פאריס סן ז'רמן עד גיל 19 ושחקן הקבוצה הבוגרת עד תום העונה שעברה, טיאגו מוטה, התראיין לעיתון האיטלקי 'La Gazzetta dello Sport', בו תיאר את פילוסופית המשחק שלו ושיתף איך הוא רואה את עתיד הכדורגל.

הברזילאי-איטלקי הציג את המערך לא קונבנציונלי ואף מעט לא אחראי של שני שחקנים בלבד במרכז ההגנה, לא פחות משבעה קשרים כששניים מהם מוצבים באגף ושני שחקני התקפה. "אני רוצה קבוצה שתשלוט בכדור, תציג לחץ גבוה ולא תפסיק לעשות תנועה ללא כדור", אמר מוטה והוסיף: "אני רוצה שבכל התקפה יהיו שלוש או ארבע דרכים לפצח את הגנת היריב ובמקביל שיהיו עוד שני שחקנים פנויים.

אם עד כה הרעיון של שחקן העבר נשמע סביר, ההסבר הרדיקלי של מוטה על תפקיד השוער עלול להישמע מוזר אף יותר: "לשוער יש גם חלק התקפי, הוא יהיה הקשר האחורי, הוא זה שיתחיל את המהלכים".

 

טיאגו אולי לא ייזכר כשחקן גדול, אבל רק מעט שחקנים זוכים להתאמן תחת פרנק רייקארד, ז'וזה מורניו, אנטוניו קונטה וקרלו אנצ'לוטי ונראה שהאחרון הוא דווקא זה שהשפיע על המאמן הצעיר שאמר עליו שהוא השילוב המושלם בין סמכותיות, הבנה טקטית ויחסי אנוש. אך לעומת המאמן המעוטר של נאפולי, שלא מאמין בשינויים קיצוניים, מוטה יותר מזכיר את פפ גווארדיולה שכופה את שיטתו לכל מקום אליו מגיע גם אם צריך לבצע הפיכה קיצונית בסגל הקבוצה.

אם מוטה יתחיל לעבוד במערך החדש עם קבוצת הנוער של פאריס, התיאום בין השחקנים לשוער זה משהו שיכול לקחת מספר שנים טובות. כמעט בכל קבוצות נערים עובדים בשני מערכים בלבד, 4-4-2 ו-4-3-3 בשל כך מעט מאוד שחקני הגנה מצליחים להשתלב במערך של שלושה בלמים, אליו הם לא היו מורגלים בעבר.

למעשה, לשחקנים מקו הקישור ומעלה לא צריכה להיות בעיה, להיפך. בשנים האחרונות נכנסה מודעות של לחץ גבוה בכדורגל האירופי ושחקנים נוספים בחלק הקדמי יכולים רק לעזור, התהייה היא לגבי קו ההגנה ועמדת השוער שהשתלבותם בשיטה החדשה מוטלת בספק.

 

"אני לא אוהב שחקנים שנולדו להגן כמו וולטר סמואל וג'ורג'ו קייליני" 

ישנה דיכוטומיה לגבי אמירתו של מוטה כאשר עדיין לא התגבשה דעה סופית לגבי עמדת הבלם, האם היכולת הגנתית חשובה יותר מהיכולת הטכנית או ההיפך? אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שגם אם ההפיכה לא קרתה באופן רשמי, העדיפות כעת היא לשחקן הגנה מגוון יותר מאשר בלם בעל יסודות הגנתיים גבוהים יותר.

ניתן להיווכח בקריירה של פפ גווארדיולה את בחירת שחקני ההגנה לאורך קריירת האימון, מג'רארד פיקה עד לג'ון סטונס הכולל גם נסיונות פחות מוצלחים עם החתמת דמיטרו צ'יגרינסקי וניסיון ההסבה של יוזוע קימיך למרכז ההגנה, אך המאמן הקטלאני נשאר בשלו, ההתקפה צריכה להתחיל דרך הבלמים ובגלל זה הם חייבים להיות שחקנים ורסטיליים. התהליך בלתי נמנע, העמדה שינתה את פניה בשני העשורים האחרונים. הכחדת עמדת הבלם האחורי (Sweeper) שהיה נפוץ בלא מעט קבוצות ונבחרות באירופה היה השלב הראשון באבולוציה, ונראה שאנחנו בדרך לשדרוג נוסף, הדרישות השתנו, לפחות במועדונים הגדולים וכמו בכל שדרוג טקטי זה יחלחל גם אל המועדונים הקטנים יותר.

אם נחזור לטיאגו מוטה, העדפה שלו תהיה לשני שחקנים בעל מחשבה מהירה עם יכולות של כדרור ומסירה ברמה גבוהה. דוגמאות טובות לבלמים שיכולים למלא את התפקיד הנדרש, הם סרחיו ראמוס, לאונרדו בונוצ'י, קאלידו קוליבאלי ודן-אקסל זגאדו.

בעמדות המגנים העתיד כבר כאן. המגן המודרני לא מזכיר את קודמיו, אם בעבר עיקר תפקידו היה בחלק ההגנתי, כיום למגנים יש תפקיד מכריע בבניית ובסיומן של התקפות. כשמסתכלים על כמות הבישולים של המגנים, ניתן לראות צמיחה משמעותית בעשור האחרון – בעונת 09/10 בושלו 312 שערים על ידי מגנים בחמש הליגות הראשונות ובעונה האחרונה (17/18) הובקעו לא פחות מ-562 שערים שהגיעו דרך מסירות של שחקני הגנה, צמיחה של 80%.

למרות שהיו במהלך ההיסטוריה מספר מגנים בעלי אוריינטציה כמו ג'אצ'ינטו פאקטי ששיחק ב-'La Garnde' אינטר של הליניו הררה בשנות ה-60 או רוברטו קרלוס וקאפו שהיו חלק מהזכייה החמישית של  נבחרת ברזיל במונדיאל 2002, פפ גווארדיולה גם אחראי על השינוי בתפיסה בעמדת המגן החל מעונתו הראשונה בברצלונה כשהורה לדני אלבס לעלות להתקפות באגף הימני באופן סיסטמטי. לאחר שעזב את ברצלונה לבאיירן מינכן, גווארדיולה הרחיב את סמכותו של המגן בכך שלא יפרוץ רק אל האגף שלו, אלא גם ישמש כאחד משחקני הקישור כדי להגביר את הלחץ הגבוה במרכז המגרש, אך בד בבד לא זנח את המגן ההתקפי במגרש. במנצ'סטר סיטי אפשר לראות בכל משחק איך תפקודו של לירוי סאנה משתנה בהתאם למגן שמשחק לצידו. אם בנג'מין מנדי הוא זה שפותח, אז הגרמני נכנס למרכז ואם פביאן דלף יוצב בעמדת המגן, הוא יחבור לעמדת הקישור כשהכדור בשליטה של הסיטי וסאנה יידבק לאגף השמאלי. ב-2-7-2 של מוטה אין בעיה של קשרים בכל מקום במגרש, ומכיוון שהמאמן הצעיר דורש לחץ גבוה שתי הוריאציות יכולות להתאים באופן מושלם לשיטה הזאת.

 

 

שוער הוא קודם כל כדורגלן – ההיסטוריה של ה-'Sweeper Keeper'

אין ספק שמירב תשומת הלב מאחורי הראיון של מוטה בעיתון האיטלקי היה בגלל הצבתו של עמדת השוער בעמדת הקשר האחורי. אף יותר מזה, הוא צוין ככזה שצריך להוביל את הכדור אל חוליית הקישור. בשנים האחרונות הוגברה המודעות לקשר למשחק הרגל של השוער, אך מכאן ועד להכליל אותו בעמדת הקישור הדרך עוד ארוכה.

כדי להבין יותר לעומק את ההיסטוריה של עמדת השוער, צריך לחזור היישר אל 1895 וה-Sweeper Keeper הראשון בתולדות הכדורגל שגרם לשינוי בחוקה, שמו היה לייגי ריצ'מונד רוס. השוער הוולשי החל לשחק בשלהי המאה ה-19 במועדונים כמו אברטון, סטוק סיטי וסנדרלנד, אך הוא הגדיר את עצמו כשחקן חובב בעקבות לימודי הרפואה שלו. למרות זאת, ריצ'מונד רוס הפך לאחד השוערים המוכרים באי הבריטי ויש האומרים שהוא הסופרסטאר הראשון בתולדות המשחק. לייגי ריצ'מונד ניצל את חוקי המשחק המיושנים שאפשרו לשוער לגעת בידו בחצי המגרש שלו והחל התקפות כמו רכז במשחק כדורסל. בסמוך לפרישתו ב-1912 החוק הוחלף ושוערים היו יכולים לתפוס בידם רק ברחבה.

 

עם הכנסת החוק החדש, שוערים פחדו לקחת סיכונים וכמעט ולא יצאו מאיזור הנוחות. במהלך המאה ה-20 היו כמה מספר שוערים שהשתמשו במשחק הרגל שלהם, כמו אמדאו קאריסו הארגנטינאי, גיולה גרושיץ' ההונגרי וכמובן לב יאשין מברית המועצות, אך ההשפעה על עולם השוערים הייתה מינורית.

האירוע שהחיה את ה-Sweeper Keeper אחרי קרוב למאה שנה היה במונדיאל 1990, שנחשב למונדיאל החלש ביותר בהיסטוריה בעקבות ממוצע השערים הנמוך ביותר בתולדות הגביע העולמי (2.21 למשחק). שנתיים לאחר מכן ב-FIFA הכניסו חוק שאוסר על תפיסת כדור של שוער ממסירה אחורה ולכן גם הוא היה זקוק לשפר את משחק הרגל שלו. עם השנים התפתחו שוערים מודרנים כמו אדווין ואן דר סאר, ויקטור ואלדס והוגו לוריס, אבל ה-Sweeper Keeper האולטימטיבי היה מנואל נוייר שלקח את התפקיד לכיוון אחר לגמרי כשבתחילת העשור סיפק כמה מהלכי הגנה והתקפה ברמה הטכנית הגבוה ביותר, קלף שאפשר לגווארדיולה בזמנו לפתוח עם בלם טבעי אחד בלבד. דרך אגב, כשנשאל השוער הגרמני באיזו רמה הוא יוכל לשחק כשחקן שדה, טען שהוא יכול להשתלב בליגה הרביעית בגרמניה.

כדי לראות איזה שוערים נוספים יכולים להתאים למערך כזה, בדקתי איזה שוערים בלטו בעשור האחרון בחמש הליגות הבכירות באספקטים התקפיים שיתאימו לשיטתו של מוטה (דריבלים, מסירות מפתח ואסיסטים).

 

 

(בכחול מסומנים שוערים שמופיעים בשתי טבלאות ובסגול שוערים שמופיעים בכל שלוש הטבלאות)

אולי הנתון המרשים ביותר הוא הצבתו של פול רובינסון, שעומד בגאון בראש טבלת מסירות המפתח עם 24, אבל הנתון הזה עלול להטעות. אי אפשר כמובן להגדיר לרעה כמות גבוהה של מסירות מפתח, אבל במקרה של שוערים אפשר להבין שהמסירות הגיעו דרך כדורים ארוכים ורובינסון, כמו שוער אנגלי טיפוסי, היה מספק כאלה באופן קבוע. אותו דבר ניתן לומר גם על דודו אוואט שמופיע במקום די מכובד באותה רשימה.

נתוני הדריבל הם המרשימים יותר במקרה הזה יחד עם הופעה בכמה טבלאות. פטר צ'ך, קספר שמייכל ואנטוניו מירנטה הם היחידים שמופיעים בשלוש הטבלאות. שוערים נוספים שראויים לציון הם דייגו אלבס הברזילאי ובן פוסטר האנגלי שיכולים להשתלב גם הם במערך של מאמן הנוער של פ.ס.ז'.

 

האם המערך של מוטה ישנה את עולם הכדורגל?

אין לדעת, כרגע זה לא נראה באופק למרות השינויים הרבים שחלו בשנים האחרונות, בעיקר בגלל שמערך כזה דורש שחקנים מאוד מסוימים ונראה שהוא מתאים למעט מאוד קבוצות שעוברות את ממוצע ההחזקה של 60% ולפי המחקר האחרון שלCIES Football Observatory, יש רק שמונה קבוצות כאלה ברחבי חמש הליגות הבכירות.

אך בכל זאת, הרעיון של מוטה להכליל את השוער במערך הוא כן משהו שעשוי לקרות בשנים הבאות. הכיוון הולך לשם עקב ההבנה ששוער צריך לרכוש יסודות של כמו של שחקן שדה. אדרסון ממצ'סטר סיטי למשל שיחק כמגן שמאלי בקבוצות הילדים והנערים, דבר שתרם להפיכתו לאחד מהשוערים הטובים בפרמיירליג. בסופו של דבר, בשביל לבצע מהפכות טקטיות צריך שני דברים המהותיים: רעיונות חדישים של מאמנים ורבגוניות של שחקנים. ללא אחד מהשניים הדבר אינו יכול להתקיים. למוטה יש כבר את הרעיון, כעת הוא רק צריך למצוא את השחקנים המתאימים.