הרגשתי צביטה בלב בעקבות הריאיון של עופר רחימי, מאמן מכבי חיפה בכדורסל, אחרי עוד הפסד בשרשרת, והפעם ביום ראשון האחרון מול מכבי ת"א. אני מניח שרובכם לא ראיתם אותו

אימפריות נופלות לאט, דן תורן שר את זה פעם מצוין. אבל לפעמים הן גם יודעות לעשות התרסקות מהירה יותר ואת זה מכבי חיפה הוכיחה לנו בשנים האחרונות בצורה מצוינת.

אתם מכירים את הריטואל. קבוצה פותחת את העונה עם רצף של כמה תוצאות רעות (הפסדים אם אתה קבוצה נורמלית, תיקו אם אתם מכבי ת"א או בית"ר), את השחקנים אי אפשר להחליף - אז דנים על עתידו של המאמן.

אם יש משהו לא ברור בעולמו של קרויף כמאמן הוא ניהול הסגל שלו. נכון, יש סגל יחסית קצר בגלל פציעות, אבל אולי זו תוצאה של ניהול לא נכון של הסגל בתחילת העונה, בעומס ללא מנוחה וללא חופשה.

אין זה פלא שהמאמן האחרון שמרבית אוהדי הצהובים זוכרים בערגה של ממש הוא פאולו סוזה. לכל אורך העונה שהפורטוגלי העביר על הקווים בבלומפילד, קרויף הקפיד להתגאות בהעדפה שלו למאמנים שהיו שחקני עבר משמעותיים, ומי כמו סוזה, שהספיק לעבור ביובנטוס ובדורטמונד, ענה להגדרה.

יש משחקים בהם רמת משחק נמוכה מביאה למשחק רב שערים. לא בליגת העל הישראלית. כאן משחקים ברמה נמוכה נתמכים ברמה אפסית של כיבושים.

מה הפלא שהמעמד בשפל? כדי שיהיה להם בכלל מעמד וכבוד של מאמן הם צריכים להתחיל בלתת כבוד אחד לשני ולמקצוע.

מעמד המאמן בישראל ירד פלאים ולא רק בגלל חוסר ההמשכיות, אלא גם היחס מהבעלים והשחקנים.