הביקורים הקבועים ב"איצטדיוני" הכדורגל של עילוט, עפולה וגרין, בדרך כלל אינם מסתיימים בטוב עבור הקבוצה שלי, אבל הם בהחלט מספקים לי חומר לכתיבה, והכל מאהבה. 

תודה שהפעלת ושמרת בחיים במשך כמעט ארבע שנים את קבוצת הכדורגל שלי, הפועל ראשון לציון. עופר גולדמן עם מכתב פרידה מאייל ברקוביץ'

אתחיל בוידוי קצר - מעולם לא חשבתי שאפנה אליך ואבקש את עזרתך, ואני מניח שמאחר ואתה אדם אינטיליגנט אתה גם מבין למה.

ביקור בסמי עופר הוא חוויה יוצאת דופן לשוכני היציעים של היכלי הליגה הלאומית, בטח לקבוצת גביע טיפוסית כמו הפועל רישון, שחולמת להפתיע קבוצת גביע טיפוסית כמו הפועל חיפה

אני זוכר את שני הביקורים הראשונים במגרשי הכדורגל בילדותי. הראשון, הצגה כפולה (כן, היו פעם דברים כאלה) במקדש הכדורגל של בלומפילד, ומשחק ליגה ארצית באורווה בפ"ת. דווקא המשחק באורווה הוא הדומיננטי והחשוב מביניהם.

בתור אוהד של קבוצה קטנה שמסתובב בשנים האחרונות בליגה השניה לא יוצא לך הרבה פעמים לפגוש אימפריה בשיא תהילתה ובמלוא כוחה וזהביותה

את המשחק של רישון מול נצרת ביליתי עם אבו אחמד, אוהד נצרת מושבע. אבו אחמד, כמוני, הוא אוהד שפוי אבל חצוי.

14 שנים אני גר בגליל ורק פעם אחת ניצחנו במגרש הזה. 3-6 את עראבה במסגרת ליגה א' (כן, כן, גם כשהיינו בליגה א' הגעתי למגרש הזה. היה חורף. היה קר. דפוק).

פתאום אני קורא שהשנה יש ערוץ הקיבוץ גם בליגה הלאומית. לצ'מפיונס נדמינו? האם נעמוד בפיתוי או ניכנע? לא חבל על 45 ש"ח לחודש או בעצם 540 ש"ח כי אני לא מבטל בזמן? אני מחליט - לא מתחברים.

הקבוצה הזו שפעם משכה אלפים למגרש הפחים המצ'וקמק, היום כבר לא כל כך מעניינת את הציבור. מדהים שהעיר הרביעית בגודלה בישראל, עם אוכלוסיה ברמה סוציו אקונומית גבוהה, לא מצליחה להעמיד קבוצת כדורגל אטרקטיבית שתייצר עניין.