נו, אז אם כבר להיות חולה, עדיף שזה ביום שיש בו הרבה כדורגל. כמה שיותר.

הפעם האחרונה בה ליאו מסי לא שיחק בקלאסיקו, אי שם בדצמבר 2007, היתה גם הפעם האחרונה בה בארסה לא כבשה בקלאסיקו. עם הנתון הזה, ובהיעדר סיבות אחרות לאופטימיות, הגיעה ריאל מדריד הלחוצה לקאמפ נואו בתקווה לסגירת מעגל שתוציא אותה מהמשבר.

אז "משחק העונה" הלך בדיוק למקום שציפו ממנו ללכת. פערי הרמות עשו את שלהם וההתמודדות בין הראשונה לשניה בליגת העל הפכה די מהר לחד-צדדית ולגארבג' טיים ארוך למדי. לכאורה אין הרבה מה לומר על המשחק הזה, ובכל זאת יש מספר נקודות שהייתי רוצה להתעכב עליהן.

בכדורגל, אין משהו שמרגיז אותי יותר מאפאתיות. מותר להפסיד, מותר לא לשחק טוב. הכל בסדר. אבל לא ייתכן ששחקנים לא זזים, שנראים כאילו לא באמת אכפת להם אם הם לא ינצחו, ועוד בדרבי.

אני מתחיל לחבב אותו כי כשהוא בכדורגל הוא ממש לא מתנהג כבחור חביב. הוא בא לעבוד. חמור סבר, מפוקס, לא חבר של השחקנים ולא אבא שלהם. הוא המאמן שלהם.

זה לא היה משחק גדול, אבל זו כן היתה תצוגת תכלית של קבוצה חזקה ומוכשרת שיודעת להשיג את מה שהיא צריכה, גם ביום בינוני.

אחת הקבוצות שעלו הכי מעט לכותרות במהלך עונת המלפפונים היא בני יהודה. קיץ רגוע יחסית, וזאת למרות עזיבה של לא מעט שחקנים.

היו בו המון דברים טובים וקשה לסכם הכל בטור אחד, אז החלטתי לערוך רשימה שאני קורא לה "5 דברים שאהבתי במונדיאל הזה"

בברזיל נהגו לומר "זה לא משנה כמה שערים נספוג, תמיד נבקיע אחד יותר" וזה לא היה רחוק מהמציאות. אלא שעם הזמן פני הכדורגל השתנו.

מצד אחד טוב שיש יום מנוחה במונדיאל, כדי לקחת קצת אוויר אחרי שלב הבתים. מצד שני, אחרי שלב בתים כזה מי בכלל יכול לחכות לנוקאאוט?!