בשנים האחרונות אני רגילה להגיד לפני דרבי "אני יודעת שנפסיד". אני לא אומרת את המשפט הזה כל העונה, עד לדרבי. תמיד אני 'מטיפה' לחבריי האוהדים האדומים שהם חייבים להאמין בכל משחק שהקבוצה תיראה טוב ושננצח. תמיד. אבל בדרבי – "הלוואי שנגנוב תיקו".

השבוע מלאו 7 שנים לדרבי התל אביבי ש(לדעתי) הוא הגדול בהיסטוריה. מתוך סקרנות וציון המועד, החלטתי להשתמש בפינה של מוטלה במקור - איפה הם היום - ולהבין היכן האנשים שנטלו חלק במשחק או על הספסל נמצאים כיום.

קהל חם כיאה לדרבי. גם ערן זהבי ביציע וכשהמצלמה מראה אותו, הוא מקבל "ברכות" מאוהדי הפועל ושירה אדירה מאוהדי מכבי. כותב שורות אלה היה שם כמובן, כמו בכל דרבי. בשער 8. עם אביו ושני אחיו. זמן איכות משפחתי. בדיעבד הכל הרגיש יותר מדי כמו סוג של מסיבה. מסיבת פרידה.

2020 הסתיימה לה.  שנה מאוד מורכבת לקבוצות הרגל והסל שלנו.  לשתיהן התחילה טוב והסתיימה חיובי, אבל האמצע...

יש דברים שאם לא חווית לא באמת תוכל להבין. לפעמים אני קצת מרחם על אוהדים של קבוצות שאין להן משחקי דרבי. הם לא מבינים מה הם מפסידים. כמה אני אוהב את הדרבי. אין כמו הדרבי.

מי שחווה את הדרבי התל אביבי, לא משנה באיזה צד של הכביש ברחוב התחייה הוא נמצא, לא צריך יותר מידי הסברים על מה המשחק הזה עושה לך.

חשבתי שאני הוזה, הדרבי עוד לא התחיל וכבר הוא מקיים.