// מאת ניר דגן

אין מה להיכנס לדיכאון או מרה שחורה, אין מה לנסות להסביר, העובדות פשוטות – הנבחרת פשוט לא טובה. מי שחשב שאחרי שנה שאף שחקן ישראלי במכבי לא שיחק, שכספי היה בעיקר פצוע ועבר בין קבוצות ושאליהו עבר לעמדת מעודד בירושלים יקרה נס, לא מבין כדורסל כנראה.

מצד אחד, מאמן שהוא עוזר מאמן בסן אנטוניו של מי שנחשב למאמן הכדורסל הטוב בעולם, ומצד שני, אדלשטיין, שסיים את העונה אחרי 2 הפסדים ביורוליג. מצד אחד, 2 רכזים של מכבי, מקל ואוחיון, שביחד יש להם אולי 5 ניצחונות ביורוליג השנה ו- 5 נקודות ממוצע, מצד שני, דאטומה, שחקן פנר, אלופת אירופה וניקולה מלי המצוין של באמברג. מצד אחד הכוכב שלנו, כספי, עם עונה בינונית מטה, ואצל האיטלקים, בלינלי, עם ממוצע של מעל ל-10 נקודות בליגה הטובה בעולם, נחשב לשחקן משפיע.

אצלנו, רוב השחקנים המובילים, זה מי שהיה בנבחרת גם באליפות הקודמת, אין חידוש, אין שינוי. אליהו כבר הרבה מעבר לשיא, פניני לא זוכר מתי הוא שיחק לאחרונה במכבי, דוסון אחרי עונה מזעזעת בראשון. כל מי שעקב אחרי העונה על הישראלים בליגה ציפה שזה מה שיהיה. הגמר היה בין ירושלים לחיפה ובשני הסגלים הישראלים לא היו פקטור, לא השפיעו. שני שחקני ה- 4 של הנבחרת, בלייזר ואליהו, היו ניצבים בגמר. אז מה הפלא שכאשר מגיעים שחקנים ברמה של בלינלי, המחצית נגמרת עם 4 שלשות שלו?

כשזאת הרמה, לא ברור על מה היה הריב עם איתי שגב, שהיה יכול לתרום הרבה לפחות בחלק ההגנתי. אם אדלשטיין הביא את הלפרין ולא חושב שהוא כבר ברמה מתאימה, אז חבל, היתה אפשרות גם להשתמש בבר טימור או להביא את תמיר בלאט. קצת לשנות, קצת לצאת מהקופסא

ולגבי ההמשך, אין מה לצפות לגדולות ונצורות, זאת הרמה. מי שראה את גורגיה נגד ליטא מבין שאפשר להתחיל להכין את התירוצים