להוריד את הכובע, לפתוח אותו ולקוד קידה בפני קארים עבדול גאסול. ואם אתה במקרה אותו פרשן, שטען לפני מחזור המוקדמות האחרון, כי כדאי לישראל לקבל את ספרד במצבה אז גם לבלוע אותו. תצוגת שיא כזו בשלבים המכריעים, של שחקן שבגילו אמור להיות מעבר לשיא, לא זכורה כבר זמן רב.
זה היה שיא של אליפות מהנה ביותר. הכל הצליח לפיב"א הפעם. פיצול הארוח לכמה מדינות, רק הועיל. הקהל בא בהמוניו, שחקני ה NBA רשמו התייצבות מלאה. הרבה משחקים היו צמודים ומרתקים וישראל חברה קבועה ולגיטימית בכל הכיף הזה, תענוג.
כמה נקודות לסיכום האליפות:
- צמצום פערים – לכאורה קיים בצורה מוכחת. הרבה משחקים בשלב הראשון היו צמודים מאד. סל אחד לפה או לשם ולישראל למשל, היו שני הפסדים נוספים והביתה. עם זאת, כאשר קבוצות הדרג הנחות פגשו את קבוצות העלית של היבשת, הפערים האמיתיים צצו ובשמינית הגמר איטליה, צרפת ויוון כבר הביסו בלמעלה מעשרים הפרש. לספרד לקח זמן רב יותר להתחבר, וכשזה קרה, ללקק את האצבעות.
- המאכזבת – רוסיה כמובן. ביבי עד היום מתפדח על הטלפון לאדלשטיין על "הישג ענק" מול נבחרת שבסופו של דבר נצחה רק פעם אחת. רוסיה נבחרת טובה ששווה הרבה יותר ממה שעשתה כאן, אבל הפגינה לוזריות יוצאת דופן. בתקופת בריה"מ, המאמן היה מוגלה לסיביר אחרי הופעה כזו…
- אין חדש תחת השמש – בכל השביעייה הראשונה, אין הפתעות. הדרג הראשון הוא עדיין מעל כולם. לטביה השמינית כמארחת, היא סוג של הפתעה (לא שזה עזר לה יותר מדי). ושאר הנבחרות? מוזר שלא טרחו לדרג ממקום 9 ומטה. היה אפשר לפי נקודות ויחס סלים בשלב הראשון, אבל לא עשו וישראל סיימה 9,10,11. -רק תבחרו עד מקום 16…
- המשחק הטוב ביותר – חצי הגמר ספרד-צרפת. גאסול בתצוגת שיא של 40 נקודות, חצי מכל מה שקלעה כל הקבוצה. בלי נבארו, גאסול הראה תצוגת סנטר ענקית שהעלימה את צרפת כולה לחלוטין. זו הייתה גם אמירה מעל הכל, שתור הזהב של ספרד עדיין לא תם.
ואחרונה חביבה, ישראל. עשתה מה שציפו ממנה. לא פחות, אבל גם לא יותר. היה כיף לראות את הנבחרת. את השילוב בין כספי, מקל ואליהו. מצד שני, שני המשחקים האחרונים קצת העיבו בהפרשים הגדולים בהם הובסנו. וצריך לציין, עד לא מזמן האליפות הייתה של 16 קבוצות בלבד. ועדיין ישראל הייתה שם כמעט תמיד, כך שהישג גדול אין כאן. גם תקוות לעתיד לא נראות באופק. אבל להנות ממה שיש, אפשר ויש בהחלט ממה להנות. להתראות באליפות הבאה.
