צ'מפיונס, ערב ראשון של רבע הגמר / כדורגל מרהיב, חבל שנגמר /

תיקו שהוא כולו ניצחון לאברטון ורובו הפסד לליברפול. אחד המשחקים שהכי רצינו לנצח ונגמר עם הכי הרבה אכזבה, גם בגלל התוצאה וגם בגלל הצורה.

בהפסקה אני מחליט לשנות טקטיקה ועובר מישיבה לעמידה ומכתיבה לקיפול כביסה. החולצה הראשונה שאני מוציא מהערימה היא חולצת האליפות של הבן שלי בליגת הנוער לכדורסל, וכשאני רואה מה כתוב עליה, אני נרגע.

את חודש דצמבר סיימנו ללא תיקו וללא שום הפסד. חלום. בחודש ינואר אנחנו ללא תיקו וללא ניצחון. לא חלום. זמן טוב להתעורר ולנצח, או אולי בעצם לחזור לחלום ולנצח.

קלופ מצהיר שהמטרה שלו היא ליצור תוהו ובוהו מאורגן ברחבה של סיטי. אני מקווה שהשחקנים שלנו מבינים למה הוא מתכוון.

ברבע השעה הראשונה אמנם הכדור אצל ליברפול, אבל שלושת הבעיטות היחידות לשער הן של וולבס, כולל עצירה יפה של אליסון.

ההצבה של סלאח במרכז ושל פירמינו מעט מאחוריו הוכיחה את עצמה היום בגדול כששני השערים הראשונים נולדו משיתוף פעולה ביניהם. ארבע בעיטות למסגרת, מתוכם שלוש של סלאח במאה אחוזי הצלחה. לא זכורים לי מספרים כאלה בשום משחק.

הטור האדום היחיד שמעז להתרעם על חוסר ההתחשבות של הפרמייר-ליג במעמד הפועלים והעובדים בארץ ישראל, שבזמן שהם עמלים להרוויח את פת לחמם הם צריכים לראות את המשחק במסך הסמארטפון מתחת לשולחן או על המחשב תוך תרגול מעבר מהיר בין החלונות.

למה לי להטריח את עצמי בניתוחי כל המערכים האפשריים של ריאל, כשיש כל בוקר פלייאוף NBA מרתק. בשביל מה הבאנו את קלופ?

ציפיתי להסתערות של רומא, אבל איכשהו הטקטיקה ההגנתית של קלופ הצליחה להרגיע אותם, עד ש...האינסטינקט הופיע.