הטור נכתב במהלך המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד, ברצינות ועם טיפה הומור.
מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.

לפני המשחק:
את חודש דצמבר סיימנו ללא תיקו וללא שום הפסד. חלום.
בחודש ינואר אנחנו ללא תיקו וללא ניצחון. לא חלום.
זמן טוב להתעורר ולנצח, או אולי בעצם לחזור לחלום ולנצח.

המשחק:
בדקות הראשונות הקבוצה נראית לי די מהוססת ומחפשת את הקצב הנכון. אמנם המשחק מול סיטי נראה כאילו היה לפני שנים רבות, אבל רק שבוע וקצת עבר ואין סיבה לחלודה. השיטה בהתחלה כוללת הרבה מסירות רוחב מאחור וניסיונות חסרי תוחלת לעקוף את ההגנה במסירות ארוכות.
עשרים דקות עוברות ואין לי מילה לכתוב, חוץ מזה שהאצטדיון יפה והקהל נשמע מאוד מעורב. שש דקות אח"כ מגיעה ההזדמנות הראשונה עם נגיחה של שאקירי ליד הקורה. מתעוררים?
לא.

לא התעוררו עד ההפסקה. ברייטון ממושמעת ומתגוננת, ליברפול איטית וצפויה, המשחק משעמם והתוצאה מאופסת.
כמעט שש מאות מסירות ואפס בעיטות למסגרת בשני הצדדים.
במגרש אחר פולהאם כובשת שני שערים עצמיים. אחחח, לו היינו ברנלי.

שתי דקות מההפסקה אנחנו מקבלים סופסוף בעיטה ראשונה למסגרת באדיבות סלאח. מתעוררים?
כן.

שתי דקות עוברות וסלאח מפרפר את גרוס באגף ימין וסוחט פנדל. פצצה של סלאח לפינה. 0-1, והסבלנות השתלמה.

ברייטון מחליטה לצאת מהבונקר ומניעה את האוטובוס לכיוון השער האדום. בתיאוריה זה אמור להביא להזדמנויות בשני הצדדים, אלא שזה לא ממש קורה מכיוון שהמקומיים שומרים על זהירות וליברפול גם.
עשר דקות לסיום, יוטון זורק למגרש את הנשק הסודי, בירם כיאל, ודקה אחר כך הנשק ההתקפי הסודי של ליברפול, וינאלדום, כמעט כובש בבעיטה מרחוק.

השופט מנהל שיחות ארוכות בעיקר עם שחקני ברייטון, ובין לבין ליברפול לא מנצלת את הדלילות היחסית בהגנת ברייטון כדי לסגור את הסיפור. מאנה בועט החוצה וסלאח מחמיץ מקרוב וברייטון מעיפה כדורים לרחבה בתקווה לעקוץ את ההגנה הטובה בליגה. התקווה נכזבה.

שורה תחתונה:
ניצחון חשוב מאין כמוהו.
סיטי וצ'לסי נפלו מיד אחרי ההפסד הראשון בליגה ואנחנו לא נפלנו לאותו בור.

המשחק הזה הוא שאלת טריוויה קלאסית: מתי קרה שניצחנו קבוצה פעמיים באותה עונה ובאותה תוצאה, עם אותו הרכב של כובשים?

בסיבוב הראשון זה היה אחרי מחצית ראשונה מעולה והתקפית ומחצית שניה משעממת, והפעם זה היה הפוך אם כי לא לגמרי. מחצית ראשונה משעממת ומונוטונית ומחצית שניה יותר אנרגטית שבה הספיקו חמש דקות טובות בפתיחתה להכריע את המשחק. קלופ שוב נקט בגישה זהירה שסומכת על היכולת האישית של שחקני ההתקפה לנצל את הפתח הקטן שנותנים להם כדי להבקיע.
השינוי במחצית השניה היה התנועה החופשית של סלאח שבילבלה את ההגנה ואיפשרה לו בחמש הדקות הראשונות להגיע לשני מצבים מצוינים בתוך הרחבה, פעם בשמאל ופעם בימין, ויותר מזה ליברפול לא צריכה העונה. את שאר העבודה תעשה ההגנה.

ברייטון לא בעטה למסגרת אפילו פעם אחת. אפשר לייחס זאת למערך ההגנתי שלה או לעבודה ההגנתית המצוינת של ליברפול. אני חושב שהפעם החלק השני היה דומיננטי יותר.
למרות הציוות של פאביניו כבלם חירום והפציעה הקלה של טרנט בחימום, ההגנה היתה מתואמת, הדוקה ויעילה. הסימן הכי טוב לאיכות האימון והתיאום הוא תרגילי הנבדל שעבדו באופן מושלם, למרות שאני מניח שפאביניו לא ממש תירגל אותם עד השבוע האחרון. רוברטסון היה מעולה משני צידי המגרש, ונראה שטרנט מעט חושש עקב הפציעה הקלה, אבל הוא עשה את שלו בעיקר בהגנה. החשש היחיד שלי הוא שאמנם כל בלם משתדרג ליד וירג'יל, אולם הם משום מה גם נפצעים, אחד אחרי השני. פאביניו, תיזהר.

בקישור וינאלדום והנדרסון שלטו במרכז ובלמו את כל הניסיונות של ברייטון בקלות. התקרה ההתקפית שלהם מוכרת ואם הנדרסון לא מייצר מסירה ארוכה קדימה, אין להם את היכולת הטכנית להניע התקפות קדימה במהירות. שאקירי לא בלט למרות ניסיונות לדחוף את הכדור לרחבה וכמה תנועות שעשה שנועדו לפתוח נתיבים לטרנט.

מאנה ניסה אולם היה לא אפקטיבי, ופירמינו הוביל מספר התקפות מאחור, מסר כדורים חכמים, חילץ פקקים ולחץ כרגיל על ההגנה, אם כי לא היה קרוב לשער כדי לאיים.
סלאח לא היה במחצית הראשונה, והיה הכל במחצית השניה. כמעט כל מהלך מסוכן היה עם מעורבות שלו בהתחלתו או בסיומו. הוא כידרר, מסר ובעט והיה נייד ונמרץ. אני תוהה אם המחצית הראשונה האבודה נראתה כך בגלל הנחיות של קלופ או בגלל שנת הצהריים של סלאח.

ברייטון עמדה נהדר על המגרש במחצית הראשונה וסגרה את נתיבי המסירה המוכרים של ליברפול. אלא שכאשר היו צריכים התקפה, הם לא מצאו את הדרך למרות שכבשו בכל משחקי הבית שלהם בעשרת החודשים האחרונים. הגנה אדומה כבר אמרנו?

לא יודע אם התעוררנו או ממשיכים לחלום, בכל מקרה, ניצחנו וזה מה שחשוב.
ניצחון קטן בעונה גדולה.

האופטימי יגיד: אליפות עוברת בניצחון בברייטון.
הפסימי יענה: רק שלוש בעיטות למסגרת.
האופטימי יאמר: תריסר משחקים ללא ספיגה.
הפסימי יגיב: עוד מעט לא ישארו לנו שחקני הגנה.

קישור לטור פתיחת העונה של היומן