הטור נכתב במהלך המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד, ברצינות ועם טיפה הומור.
מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.

לפני המשחק:
השבוע קיבלתי שיחת טלפון ממספר לא מזוהה –
מטלפן: שלום (במבטא סקאוזרי בולט), אני מדבר עם גולדמן.
אני: נכון.
מטלפן: שחקן הגנה של הפועל עפולה מהליגה הלאומית?
אני: זו טעות. שחקן – כן. מתגונן – כל הזמן. עפולה – שלילי.
מטלפן: אבל אתה מעמק יזרעאל וקוראים לך נתנאל…
אני: אכן אני מהעמק, אבל כל השאר אני לא.
מטלפן: סליחה, טעות.

ולכן הסתובבתי כל השבוע בתחושה שקלופ ואנשיו מחפשים בנרות שחקני הגנה ו/או מצטערים ששלחו את נתנאל (קליין) למועדון אחר…

המשחק:
כצפוי, המשחק נפתח בשהייה של שתי הקבוצות בחלק של פאלאס.
פחות צפויה היתה העובדה שההזדמנות הראשונה היתה של מאטיפ דווקא. התוצאה של המהלך היתה צפויה.
פאלאס מתגוננת בלי בושה עם כל הקבוצה ורבעי הזדמנויות מגיעות בעקבות פעולות עומק של מאטיפ ומילנר, שיוצרים קצת בלאגן ברחבה, ותו לא.
חצי שעה עוברת וכצפוי ההזדמנות הבאה היא נגיחה של מאטיפ ליד הקורה, והבאה אחריה היא נגיחה של וירג'יל מעל השער.

עוד היה צפוי לראות את פאלאס מנסה לשים את הכדור אצל זאהה מול מילנר, ובדקה ה-34 הם ניצלו את היציאה של הנדרסון ללחץ בחלק של פאלאס, כדי לייצר יתרון מספרי ומתפרצת נפלאה, שהסתיימה בבעיטה לרשת של טאונסנד, אחרי אסיסט מושלם של זאהה. 1-0 וטאונסנד ממשיך להבקיע נגד הגדולות בחוץ.

אמנם הרוחות מעט התלהטו והמשחק קצת התחמם לקראת ההפסקה, אבל זה לא שינה את התוצאה, ורק הגדיל את החששות שלי לקראת המחצית השניה. עד עכשיו הכל שבלוני, הרביעייה הקדמית לא מדוייקת ובעיקר חסרה לי תחושת דחיפות בקבוצה. נראה לי שהם יותר מדי בטוחים בעצמם. נכון שעד עכשיו זה הצליח ובגדול, אבל תמיד יש פעם ראשונה…

בהפסקה אני מחליט לשנות טקטיקה ועובר מישיבה לעמידה ומכתיבה לקיפול כביסה. החולצה הראשונה שאני מוציא מהערימה היא חולצת האליפות של הבן שלי בליגת הנוער לכדורסל, וכשאני רואה מה כתוב עליה, אני נרגע.
דקה אחר כך, סלאח קולט ריבאונד ברחבה ואחרי שרוב הכדורים ברחו לו מהרגל במחצית הראשונה הוא הפעם מצליח להשחיל אותו בעדינות ובאומנות ליד הקורה השמאלית. 1-1 ואנפילד מתפרץ.

מה זה מתפרץ.
כמו וזוב ואתנה ביחד.
שבע דקות של לחץ אדום ואגרסיבי מסתיימות במסירה של קייטה לפירמינו שמנצל את המרחב הנדיר שההגנה נותנת לו ברחבה כדי להשחיל את הכדור באומנות ובעדינות ליד הקורה השמאלית. 1-2 ומה אכפת ששחקן של פאלאס הסיט את הכדור בדרך לרשת.

אחרי שבע הדקות המטורפות המשחק נרגע מעט ואני חוזר לקבל כביסה, אלא שהפעם זה לא מצליח. פאלאס תוקפת שוב ושוב מהצד של מילנר, מאיימת על השער ומנצלת את הקרן הראשונה כדי להשוות מנגיחה אדירה של טומקינס, שנהנה מכך שאיו תופס את וירג'יל. 2-2 והר הגעש משתתק.

עשרים דקות לסיום קלופ מחליט גם לשנות טקטיקה ומכניס את האס הקבוע שלו מהספסל, אלא שהאס האמיתי נמצא היום באגף ימין – מילנר מקבל כדור מעולה מפאביניו, ואת כדור הרוחב המקפץ שלו, השוער הודף לתוך השער וסלאח רק מעביר אותו מעבר לקו. 2-3.

ואז מילנר קיבל אדום… ומאנה החמיץ… ומוס הוסיף חמש דקות…ופירמינו עבר להיות מגן ימני…ורוברטסון רץ להתקפה (ואני צועק בחייאת רבאק, מה אתה עושה) ומוסר למאנה שבאומנות ובעדינות משחיל את הכדור לפינה השמאלית. 2-4, ועכשיו אף אחד לא יקח מאיתנו את הניצחון.
לא בטוח, כי פאלאס מבקיעה שוב, בזכות רחבה פרוצה לגמרי. 3-4. נגמר ואני יכול לסיים עם הכביסה.

שורה תחתונה:
עוד ניצחון חשוב בעוד משחק שחייבים לנצח, ואיזה משחק זה היה. מטורף לחלוטין.

מחצית שניה שכל סופרלטיב או מילה מפוצצת לא תצליח לתאר אותה – קיצבית, מרתקת, מלאת מצבים והתרחשויות, מהפכים, שערים, דרמה ומתח. ואופי, הרבה אופי, של שתי הקבוצות.
במחצית הראשונה קלופ הציב את מאנה בימין וקייטה בשמאל, אלא שהם לא הצליחו לייצר את האיומים וההזדמנויות שהוא קיווה.
סלאח ופירמינו ניסו לייצר ע"י תנועה מאחור, אולם גם התפוקה שלהם היתה מינימלית.

אני לא בטוח אם קלופ שינה משהו בהוראות בהפסקה, אבל אני בטוח שהשער המהיר עשה את שלו, והכניס את כל הקבוצה והקהל לאטרף. זה היה ממש מאפס למאה באפס זמן, וכשהקבוצה משחקת עם כזו מחוייבות וכזה קצב, זה בכלל לא חשוב מי משחק באיזה צד, כי כולם נמצאים בכל מקום כל הזמן.

אי אפשר להגיד שההגנה עשתה עבודה טובה אם סופגים שלושה שערים, אבל אפשר להגיד שהיא עשתה עבודה סבירה, בהתחשב שממול עמדה קבוצה הרבה יותר מסוכנת ממה שהטבלה מראה.
אליסון ראה שלושה כדורים שהגיעו למסגרת ושלושתם עברו אותו. בהחלט לא משחק גדול שלו.
מילנר ורוברטסון היו מאוד מעורבים, כצפוי, בחלק ההתקפי, ונתנו שם תרומה משמעותית, אלא שמילנר סבל מאוד בצד ההגנתי מהלחץ שהפעיל עליו זאהה. כשמילנר מתעייף התיקולים שלו מגיעים שניה מאוחר מדי ועולים לו בכרטיסים, והפעם שני הצהובים היו מוצדקים. יכול להיות שקלופ היה צריך לתת לו יותר עזרה באגף.
וירג'יל ומאטיפ היו סבירים ובלמו לא פעם את ההתקפה של פאלאס, אלא ששניים מהשערים של פאלאס הגיעו ממרכז הרחבה, ואי אפשר לנקות את הבלמים במקרה הזה. וירג'יל מקבל הנחה בשער השני בכדור הקרן מכיוון שאחזו בו ומנעו ממנו להגיע לכדור.

לפאביניו והנדרסון זה היה עוד יום במשרד, עם תרומה סבירה בצד ההתקפי, דחיפה עיקבית קדימה, לא מעט חילוצים בדיוק בזמן וקריאה אחת לא נכונה של המצב שהביאה לשער הראשון במתפרצת. קייטה היה מעורב מאוד במשחק במחצית הראשונה, אם כי עדיין הוא לא מצליח לייצר מצבים בהתקפה, ונראה שהחלודה עדיין שם.

ביום שבו שלישיית החוד מבקיעה ארבע פעמים אי אפשר לבוא אל אף אחד מהם בטענות. אחרי מחצית ראשונה קצת מנומנמת, הם התעוררו בשניה. סלאח שוב מעורב כמעט בכל מהלך התקפי חיובי, מאנה מאיים על השער ופירמינו תורם בלחץ ובהובלת הכדור.
אם בכל זאת אנחנו מחפשים נקודות לשיפור, אז מאנה וסלאח יכולים לשפר מעט את קבלת ההחלטות, מכיוון שלפעמים נראה שהם מכדררים כשצריך למסור ולהיפך.

קריסטל פאלאס היתה פשוט מעולה ונתנה פייט אדיר. המתפרצות שלה היו מסוכנות מאוד והיא צריכה לנצל כל דקה שזאהה עדיין אצלה. אם היה לו פרטנר טוב יותר בהתקפה, פאלאס היו בצמרת. במחצית הראשונה ההגנה שלהם היתה פנטסטית ואי אפשר להתכחש לזה שהיה לנו קצת מזל בכדורים שפגעו בשחקני ההגנה, ותרמו לשני השערים הראשונים.

בפתיחה חגגו מאה שנים להולדת בוב פייזלי ובמהלך המשחק הראו לנו אוהד בן 104 שהגיע לצפות במשחק.
בין לבין סבא רוי הודג'סון כמעט הצליח לקלקל לנו את האליפות.
בלי ספק אחד המשחקים המלהיבים והמרתקים של העונה.

על החולצה של הבן שלי שהתחילה את כל המהפך הזה כתוב: "השמיים הם הגבול והדרך דרך ארץ".

האופטימי יגיד: ארבעה שערים במשחק, זה בדיוק הכדורגל המלהיב של העונה שעברה.
הפסימי יענה: שלושה שערי חובה, זה בדיוק ההגנה של העונה שעברה.
האופטימי יאמר: ארבעה שערים במשחק זה המתכון לאליפות.
הפסימי יגיב: שלושה שערי חובה, זה המתכון להתקף לב…