לא כיף שלוקחים לנו את האסקפיזם של סוף היום וצובעים את הספורט בצבעים פוליטיים, אבל התגובות מוכיחות שכנראה היינו צריכים את התזכורת הזאת לגבול הדק בין בידור לבין שעבוד. הסיבות להצדקת המחאה וקרדיט לאיש שבזכותו היא לא תישאר הזיכרון היחיד מהעונה הנוכחית.

בועת ה NBA שהוקמה מסיבות כלכליות, היא עכשיו סיפור אנושי וחברתי מרתק

הריקוד האחרון של מייקל הסתיים לו השבוע, בתזמון מושלם יחסית לפני שהספורט מתחיל לחזור באופן רשמי, גם אם לא באופן מלא וללא קהל. לא אתחיל לסכם את כל הסדרה, רבים וטובים ממני עשו זאת, אבל בכל זאת, התייחסות לכמה נקודות   צריך שניים לטנגו מעבר לסיפור חייו, הרגעים הגדולים, הווינריות, האובססיה – על הסדרה מעיב ענן שמנמן וצולע בדמותו של …

האם אפשר לתת ציון מוחלט וסופי ליכולת של שחקן נ.ב.א? להגיד על מישהו, למשל לברון ג'יימס, שהוא 10? שסטפן קרי הוא 9? כנראה שלא. זה לא אומר שלא מנסים.

בתור חסיד של שנות ה-90, אין שום סיכוי שאבחר בלברון והתחשק לי להסביר כדי לשפוך אור בצורה האוביקטיבית ביותר למה הדיון הזה מיותר

לשאר הטורים המעולים לסיכום העשור התקופה האחרונה באתרי ספורט מלאה בסיכומי עשור. אבל ב-NBA, מדובר גם בסיום תקופה ארוכה יותר של מתיחת פנים רצינית שהפכה את הכדורסל למשחק שונה לגמרי.  עם קצת גמישות בעמדות, חמישיית הכדורסל האולטימטיבית בשני העשורים האחרונים. אז למה עשור אחד לא מספיק? כאמור, בNBA מדובר בגם בסיכום של מספר תהליכים שנפתחו עם תחילת המילניום והושלמו בשנה …

אני רוצה להתעכב בטור הזה דווקא בסיבות שהביאו לקו המחבר בין גיבורי העשור שהצליחו לשמור על רמת ביצוע אלוהית לאורך זמן וכנגד חוקי הזמן.

2020 עומדת להיות השנה בה המחסום בין פוליטיקה וספורט ייפרץ לחלוטין, אירועי החודש האחרון מרחבי העולם יכולים לשפוך אור על מה צופן העתיד, ועל עליית המדרגה בהתערבות פוליטית בספורט בהשפעת התעוררות הלאומנות בקרב מדינות רבות ברחבי הגלובוס

העונה החדשה ב-NBA עוד מעט נפתחת ואני בחרתי להראות הפעם זווית אחרת, את הזווית של זוכה פרס נובל, בוב דילן.

ההתבטאות של לברון עוררה סערה עצומה וגלי ביקורת, כולל מחאות אוהדים בהונג קונג. הרוב תקפו את לברון וטענו שהוא מגן אך ורק על האינטרס הכלכלי שלו בסין, ומן הראוי היה שיגן על דריל מורי ועל חופש הביטוי.