בשלב הזה החלטתי שאני לא נותן לשום דבר לעצבן אותי. אני אדיש. קלענו סל, אני לא מגיב. איבדנו כדור, אני לא כועס. המשחק ממילא גמור. ולפתע פתאום ההפרש יורד ל-4. כאן גם אני כבר לא יכולתי להישאר אדיש. משהו קורה פה.

קודם כל, עלינו לשלב הבתים. אני לא אוהב את הביטוי "מבחן התוצאה", אבל אלה העובדות. בפעם השלישית ברציפות והחמישית ב-7 שנים אנחנו מצליחים להעפיל לשלב בתים אירופי

לא מעט שדרים שידרו במהלך השנים את נבחרת ישראל, אבל עושה רושם שאצל אף-אחד מהם ההתלהבות לא היתה אותנטית ומרגשת כמו אצל איינשטיין.

לא, אני לא שמח על המצב של הפועל ת"א. ממש לא. נכון, אני לא אוהב את הקבוצה הזאת. נכון, אני נהנה לראות אותה מפסידה. נכון, אני מתעב חלק מהאוהדים שלה. אבל אני בשום פנים ואופן לא הייתי רוצה לראות את הקבוצה הזו מתפרקת ונעלמת.

בפרק זמן של 4 שנים היו במכבי 7 חילופי מאמנים. זה מספר שלא קיים בשום מקום בעולם במועדון בסדר גודל של מכבי.

בשורה התחתונה – הסיפור לא סגור, אפשר עדיין לפנטז על שלב הנוקאאוט. מעבר לזה, יש הרבה דברים חיוביים שמכבי יכולה לקחת איתה מהניצחון. ברשותכם, אתעכב על שלושה מהם

לקחתי על עצמי את האתגר וניסיתי לבחור את ספורטאי וספורטאית השנה. המטרה היתה פשוטה, לדרג 5 גברים ו-5 נשים. חולקים עליי? אשמח לשמוע את דעתכם.

צחקו עליהם, זלזלו בהם. קראו להם דונלד דאק. בסופו של יום האירים האלה שכולם זלזלו בהם גרמו למכבי ת"א להיראות כמו מיקי מאוס.