שבוע עבר מאז סיום העונה ועדיין לא כתבתי טור סיכום. מדי בוקר אני קם עם החלטה שהיום אני מתחיל לכתוב ומדי ערב אני נכנס למיטה בלי לעשות דבר בנושא. הסיבה אינה גמר הצ'מפיונס בעוד שבועיים, מכיוון שגם הפסד בו לא יקבע עבורי את התחושות כלפי העונה. אולי זה מכיוון שטור סיכום יכריח אותי להיפרד מהעונה המופלאה הזו, ופרידות הן תמיד קשות.

משחק דרמטי שאולי לא היה בו כדורגל גדול, אבל היה בו הכל.

הטור נכתב לפני, במהלך ותוך כדי המשחק מנקודת מבטו האובייקטיבית של אוהד, ברצינות ועם טיפה הומור. מאחר וקלופ הוא הכוכב הגדול, שיניתי מעט את שם הקבוצה.

שריקת פתיחה ואני בעוד ישיבה מעט מיותרת שבד"כ נמרחת והיום הרבה יותר. הראש נמצא במקום אחר והמוח נע בין קללות על כל העולם ואישתו, לבין תחושת הקלאוסטרופוביה שעוטפת אותי כשאני מחזיק את עצמי לא להתעדכן בתוצאה, כי אני רוצה לראות את המשחק מוקלט.

מהסילבסטר רק בשני משחקים כבשנו יותר משער אחד. ביי-פאר החודשיים הגרועים ביותר מתחילת העונה. האם נצליח לצאת מהדשדוש המתמשך והמתסכל הזה?

למרות השעה המוקדמת אני מוזג לי מעט אלכוהול בתקווה שזה יעזור, אם לא לשחקנים אז לפחות לי. פוגבה נגח מנבדל ופתאום המשחק התעורר וגם הקהל

יש איזה תחושה שונה באוויר בפתיחה ואני תוהה אם זה כי מזמן לא ראינו משחק בשמש.

את חודש דצמבר סיימנו ללא תיקו וללא שום הפסד. חלום. בחודש ינואר אנחנו ללא תיקו וללא ניצחון. לא חלום. זמן טוב להתעורר ולנצח, או אולי בעצם לחזור לחלום ולנצח.

הרגשה מעורבת. מצד אחד, שבת מבאסת של גשם ללא הפסקה ופטירתם של אנשים מוכשרים, עמוס עוז ושייע גלזר. מצד שני, אין חדשות טובות יותר מאשר הפסד מפתיע של טוטנהאם אחרי כדור שעובר בין הרגליים של אלדרווילד בדרך לרשת.

פגרת הנבחרות קפצה עלינו וכמעט שליש ליגה הסתיימה לנו, וזה בהחלט זמן מצוין לסיכום ביניים והסתכלות קדימה לקראת החלק הבא במירוץ המכשולים הכפול שבו משתתפת ליברפול.