הזווית הנוסטלגית

ראול לא היה השחקן הכי חזק טכנית. הייתה לו טכניקה סבירה ויש יגידו אף בינונית, אבל הוא עשה הכל כדי לחלץ את הכדור ובטכניקת הבעיטה לא היה חלוץ אחד שדמה לו.

הגיע הרגע להיפרד מאצטדיון הויסנטה קלדרון. גם בגשם וגם בסערה, הוא גרם אושר להרבה אוהדים. אתלטיקו, שחזרה להיות חזקה בשנים האחרונות, חייבת הרבה גם לביתיות שלה כמו שהיא חייבת לצ'ולו סימאונה

את היום בו בפעם הראשונה הכרתי וראיתי על המגרש את ניר דוידוביץ, לא אשכח כל ימי חיי. בתאריך 4.11.95, יום שבת, מכבי חיפה נגד בית"ר ירושלים בטדי, הייתי אז בן 10.

מעטים מאוד הם שחקני הכדורגל המסוגלים להתבטא בדרך העולה על לעיסת קלישאות. מעטים מאוד אלה המסוגלים לחבר משפט או שניים בעברית תקנית (ברמה המקומית). יחידים בדור, הם השחקנים המסוגלים להגג הגיגים כמו המלך אריק הראשון (והאחרון).

זה היה שער כל כך מושלם, כל כך פשוט, כל כך תכליתי, הכל ביחד.

אין ראוי ממנו. אלי אוחנה ענק, אבל קנה לעצמו שונאים לא מעטים, נוימן לא הגיע לתהילה של אורי, ומכל האחרים, אורי מלמיליאן מתעלה על כולם.

פתאום, קלטו עיניי את אליל ילדותי, אבי נמני, עומד לו בנעלי בית בפתח הכניסה לחדרי ההלבשה וצופה במשחק המוקדם. ניסיתי לבקש ממנו חתימה מבעד לגדר, אך המאבטח ביציע מנע ממני את הגישה לגיבור שלי. אכזבה ענקית

את הרגעים החזקים והמשמעותיים אנחנו זוכרים גם עם ליווי השידור, הציטוט המדויק שנאמר על ידי אותו שדר באותו מעמד. ומאיר איינשטיין כתב את הפסקול של החיים שלנו.

כל משחק של הנבחרת היה עבורנו סוג של טירוף, אירוע שקורה פעם בכמה חודשים ומצריך היערכות מיוחדת. ובכל קמפיין האמנו מחדש, ובלי שום ציניות, שהפעם עושים את זה ובגדול

הערב יפתח שלב הגומלין בשמינית גמר ליגת האלופות, כשלא מעט קבוצות מגיעות עם הגב לקיר וצריכות לרשום מהפך גדול. בד"כ קאמבקים כאלה נדירים, אבל אם הקבוצות בפיגור רוצות לקבל השראה אמתית, הן צריכות ללכת אחורה לשני ערבים קסומים בגומלין רבע הגמר ב-2004.