הזמן: 6.6.2001
המקום: הסלון בבית משפחת הדר
האירוע: נבחרת ישראל מארחת את נבחרת ספרד במסגרת מוקדמות מונדיאל 2002
באותם ימים הייתי בשלהי תקופת התיכון העליזה. באג אלפיים כבר הוכרז כפלופ הגדול ביותר שידעה האנושות, אהוד ברק גם כן ונבחרת ישראל ניסתה שוב, בפעם המי יודע כמה, לסלול את דרכה למונדיאל. ואצלנו בסלון חגיגה. לא ברור איך, אבל לתוך החלל הקטן הזה נכנסו לדעתי משהו כמו 20 אנשים, חברים שלי ושל שני אחיי הגדולים. בכלל, כל משחק של הנבחרת היה עבורנו סוג של טירוף, אירוע שקורה פעם בכמה חודשים ומצריך היערכות מיוחדת. ובכל קמפיין האמנו מחדש, ובלי שום ציניות, שהפעם עושים את זה ובגדול. אם בקמפיין הקודם הגענו לפליאוף ונעצרנו על ידי נבחרת דנית משומנת וחבורת נערות ליווי משומנת לא פחות, הפעם הרגשנו ששום דבר לא ימנע מאיתנו ללכת עד הסוף, גם לא נבחרת ספרדית עתירת כוכבים כמו גווארדיולה, לואיס אנריקה, היירו וראול.
מאמן הנבחרת ואלוף אירופה לשעבר, ריצ'רד נילסן ז"ל, לא בחל באמצעים. כחלק משיטות האימון שלו הוא היה קושר לבלמים בנאדו, גרשון וברומר את הידיים מאחורי הגב כדי שייפטרו מהמנהג הישראלי המגונה של תפיסת שחקני היריבה. למשחק עצמו עלה נילסן עם הרכב שכלל בין היתר את הטריו רביבו, ברקוביץ ונימני. רק מלהזכיר את השמות הללו בסמיכות למילה 'הרכב' אני מתמלא פרץ רגשות שדוחק בי לעמוד ולשיר את התקווה. אליהם הצטרפו עידן טל, עופר טלקר וגם יוסי בניון וטל בנין שעלו מהספסל. בלי ספק חילופי דורות ברמה המשובחת ביותר שידעה ארצנו הקטנטונת.
הנבחרת פתחה את המשחק בלי שום יראת כבוד לנבחרת הספרדית, והקהל בסלון מרגיש את זה. ובדקה הרביעית הבלתי יאומן קרה: עידן טל הצעיר מעביר כדור לקייסי, קייסי מוסר לרביבו ששולח בנגיעת עקב אומנותית את ברקוביץ בצד שמאל של הרחבה ורץ להתמקם, ברקו רואה את רביבו במרכז הרחבה ובהגבהה גאונית לא פחות גורם לרביבו להתעופף בנגיחת דג שקורעת את רשתו של קאניסארס. שער מטורף. הקהל באצטדיון באקסטזה ואנחנו בסלון לא יודעים את נפשנו מרוב שמחה. השכנים שומעים את שאגות השמחה ועולים גם הם להתמקם איפשהו ביציע המאולתר שלנו. טירוף.
הדקות חולפות והמשחק ההתקפי של הנבחרת בפתיחה הופך אט אט ללחץ ספרדי כבד, השוויון באוויר. בדקה ה-45 דוידוביץ' יוצא לטייל מחוץ לשער ומסובב את הברך באחת הפציעות שתמשיך להקשות עליו במהלך הקריירה. הלב שלנו בתחתונים כשזיתוני נוגח את הכדור מקו השער. החשש לא היה משער שוויון, שהרי כולנו קנינו תיקו בכל מצב, אלא בעיקר משוויון שיוביל להתפרקות. ובדקה ה-62 השוויון אכן הגיע מרגלו של מספר 7 האגדי, ראול. לא קרה כלום, ממשיכים לעודד, יש לנו סך הכל עוד 28 דקות למשוך. לדעתי כמות הגרעינים שפיצחנו בדקות האלה הייתה שוות ערך לשדה חמניות שלם.
בסופו של דבר הצלחנו לשמור על התוצאה ועל הסיכוי להעפיל למונדיאל. קריאות השמחה שנשמעו אצלנו הרעידו את כל מעלה אדומים הקטנה ומה שנשאר עכשיו היה רק לנצח את בוסניה החלשה ולקוות שלא נפתח רגליים בדקה ה-90 (סולחים לך אבי נימני..) מול היריבה הנצחית של אותם ימים, אוסטריה.
והנה שוב זה קורה, שנת 2017, ישראל פוגשת את ספרד במוקדמות המונדיאל. אז הפעם אין לנו את רביבו, ברקוביץ, נמני ובניון, וספרד כבר זכתה בכמה טורנירים מאז, אבל יש לנו את האמונה והרצון ואת הבריזה של אילת (ואף מילה על היכולת). ומי יודע אולי הפעם, בניגוד לכל הציפיות, יתכנסו להם באיזה סלון חבורה של צעירים שיזכו לרגעי שמחה מטורפים, ובעוד 20 שנה ישחזרו את הניצחון הגדול על ספרד שהוביל אותנו למונדיאל השני בתולדותינו.
