תעמידו את עצמכם במקום של בעלי ליברפול או של יורגן קלופ, איך מתמודדים עם הסנקציות שפיליפה מפעיל? הרי ברור לכולם שליברפול לא יכולה להשאיר שחקן בכוח. וברצלונה ביחד עם קוטיניו רוכבים על הגל הזה.

השינוי החל כאשר ראש ממשלת איטליה לשעבר ואיש העסקים סילביו ברלוסקוני מכר את הקבוצה לקבוצת "רוסונרי השקעות ספורט" שבבעלות אנשי עסקים סיניים.

בבית''ר בנו סגל גדול, גדול מאוד אפילו, אבל נדמה שלא לכל דבר ניתן מענה (או מענה הולם), ושבחלק מהעמדות נוצרו עומסים שעלולים להוביל מלבד להוצאות מיותרות, גם לתסכול אצל חלק מהשחקנים עקב היעדר דק' משחק.

מה רוצים מניימאר? מה בעצם רוצים ממנו? בסופו של דבר, השחקן בוחר באפשרות הכי טובה עבורו. בואו ונפרק את זה לשני חלקים

מה שמניע את אותם ספורטאים לרוב זה ההישגיות, הריגוש וההרגשה של למתוח את קצה היכולת שלהם ולהוציא מעצמם את המקסימום. לרוב הפרנסה לא מעניינת אותם, הם עושים הכל בשביל המדליה ובשביל האפשרות לייצג את המדינה.

אז איך זה יכול להיות בעצם שאנחנו מצליחים לייצר נבחרות כדורסל תחרותיות, ובכלל כדורסל תחרותי ברמה האירופית, אך בכדורגל אנו נתקלים במחסום פיזי ומנטלי שאנו לא עוברים כבר מעל 40 שנה?

כעת, בגיל 30, לערן עדיין יש מספר דברים להוכיח, אבל לפני שהוא פורש, אני אסקור את חמשת הרגעים הזכורים ביותר עד כה בשלושים השנים הראשונות של הספורטאי הענק הזה.

הרומן שלו עם ריאל מדריד התחיל עוד כשהיה ילד, אז צפה בהערצה בכוכבים על המגרש וכל החדר שלו היה מלא בפוסטרים של כריסטיאנו רונאלדו. וזה בדיוק הזמן הנכון להביאו לריאל, ולכך מספר סיבות.

מאור בוזגלו, שחקן שעד אפריל-מאי בעונה האחרונה, היה אולי הדבר החם ביותר בשוק העברות. אבל אז הגיעה הפציעה שגרמה לכך שמאור לא יראה דשא עד חודש נובמבר

היה נראה שמילאן עושה רכישות מעניינות, ועדיין בשביל לחזור להיות אימפריה המילאנזים היו חייבים להנחית איזה שם גדול, שיגיד ''מילאן חזרה''. שם גדול לא מביא רק קהל או מנויים, שם גדול זו חותמת על כך שמילאן שוב חזרה להיות האימפריה שכולנו זוכרים