אחד ממחזורי החיים אצל אוהדי כדורגל הוא השלב בו הם מתאהבים עד כלות בשחקן חדש, בדרך כלל זה נגמר במפח נפש במעבר ליריבה השנואה או באכזבה מקצועית. אך למרות עשרות הפעמים בהם התאכזבנו משחקן שהיינו בטוחים שבנינו לבינו נרקם סיפור אהבה, זה אף פעם לא מנע מאיתנו להתאהב בשחקן הבא שיבוא.

עצמו עיניים לרגע ודמיינו יחד איתי. נניח שהצלחנו לעשות את הדבר הקשה, אולי הבלתי-אפשרי, ולשכנע את אחינו החרדים לעזוב את דרכם הבדלנית ולהצטרף לליגת העל בכדורגל.

עם ההנחיה של משרד הבריאות להגביל ואף למנוע הגעת קהל למשחקים, ביקשנו מהבלוגרים שלנו שיספרו לנו, בקולם, האם הם בעד או נגד ההחלטה להמשיך ולקיים משחקים.

הכל תחת מעטה חשאיות של עסקת סמים, מקומות המפגש משתנים יותר מהר מקבוצות בקריירה של זלאטן, וגם כשכבר נפגשים עם חואן, מדברים תוך כדי הליכה ואף פעם לא עומדים במקום.

מי שמכיר אותי יודע שחרף אהבתי הרבה למתרחש על הדשא, את עיקר תשומת ליבי מושכים דווקא היציעים. לכן, תמיד ידעתי שהטור שלי לא שלם בלי להגיע לדבר האמיתי, בלי להגיע לארגנטינה

״רק לא גריפינדור, רק לא גריפינדור״, חצי חשבתי-חצי אמרתי לעצמי בעודי מתיישב על הכיסא והפרופסור מקונגל מניחה על ראשי את המצנפת. בקושי נגעה בשערות ראשי, ממש עניין של שבריר שנייה, והמצנפת צעקה לאוויר העולם: ״בית"ר, רק בית"ר!".

לכבוד החזרה של ליגת העל שלנו, החלטתי לדרג את האוהדים שבזיעת אפיהם וכיתות רגליהם לחורים הכי נידחים בארץ, זכו בהכרה של כולנו.

אחרי שכל כלי התקשורת באיטליה מסכימים ביניהם שהעסקה בין מילאן ויובנטוס יוצאת לדרך, החלטתי לכתוב כמה מילים בנושא.

רגע אחרי שסגרנו את הטיסה הלכתי להציץ בלוח משחקים, הרי איזה מקום יותר טוב ללמוד על החברה שאליה הגעת מאשר במגרשי הכדורגל? לא סתם משחק נפל בחלקנו, אלא הדרבי של התפוח הגדול, ניו יורק רד בולס נגד ניו יורק סיטי.

ב 14 ליוני יצא לדרך אירוע הספורט הגדול בעולם - המונדיאל. בצר לי נבחרתי האהובה, נבחרת איטליה, כשלה בניסיון העפלה לגביע העולם (עדיין לא מאמין שאני אומר זה) ומצאתי את עצמי מתלבט: לטובת איזו נבחרת אני אהיה במונדיאל?