אם תשאלו את האדם הממוצע ברחוב על העיר ניו יורק, הוא יספר לכם על גורדי השחקים, על עיר ללא הפסקה, על הסנטרל פארק או על הקהילה היהודית הענקית, לא לא לא אומר יעקב (בגרסה של מוטי חביב כמובן) ניו יורק – עיר של כדורגל!

רגע אחרי שסגרנו את הטיסה הלכתי להציץ בלוח משחקים, הרי איזה מקום יותר טוב ללמוד על החברה שאליה הגעת מאשר במגרשי הכדורגל?
ולא סתם משחק נפל בחלקנו, אלא הדרבי של התפוח הגדול, ניו יורק רד בולס נגד ניו יורק סיטי.

אם היו באים אליי לפני עשור, ערב הבר מצווה שלי כשעיקר דאגותיי היו אם אצליח לקרוא את הפרשה שלי כמו שצריך, והיו אומרים לי שבעוד עשר שנים אבקר בדרבי בחו״ל, ישר הייתי חושב על הדרבי של מילאנו או הדרבי של בלגרד, אולי הייתי מרחיק במחשבות ומגיע עד הדרבי של בואנוס איירס, יודעים מה? גם הייתי מתפשר על הדרבי של וינה.

אבל הדרבי של ניו יורק? בשום אופן לא הייתי מעלה על דעתי.אגב למי שתהה, את הפרשה קראתי נהדר.

מפאת צפיפות ועלות אסטרונומית של כל מטר נדל״ן, ה״רד בולס ארנה״ ממוקם בניו ג׳רזי (בערך כמו שבלומפילד ממוקם ביפו). בדרך לאיצטדיון עצרתי את העוברים ושבים ושאלתי את השאלה שהטרידה אותי במיוחד ״האם קיים, בניגוד מוחלט לכל התרבות האמריקאית, יציע אולטראס?״ נרגעתי רק כשנודע לי שקיים ושמו “the support sector”

בחוץ האמריקאים כמו אמריקאים מוכרים כל דבר שאפשר למכור, לא קנינו כלום משתי סיבות עיקריות:
• רוב המוצרים בצבע הקבוצה – אדום
• בגרמניה לימדו אותי לשנוא כל דבר שקשור לתאגיד רד בול, לא ניתן להם יד.עברנו את הבידוק והגענו לטבעת שמקיפה את האיצטדיון. הכרטיסים שהיו ברשותנו היו לצד השני, התחברנו לכמה אמריקאים שהוציאו לנו את הכרטיסים שלהם וכך נכנסנו ל support

לפני המשחק ניגשתי לאנשי גדר והצגתי את עצמי ״אני יעקב, מישראל, נמצא בעיצומו של מסע כדורגל, זה משחק ראשון שלי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ואשמח לסייע בכל דרך״
התשובה שקיבלתי הייתה כזאת ״ברוך הבא יעקב, כבוד גדול בשבלינו שבאת, נעשה כל דבר כדי למקסם את החוויה שלך״ כבר התחלה טובה.

המשחק היה במסגרת גביע ארצות הברית הפתוח, סיבוב רביעי, ניו יורק סיטי ממוקמת שנייה בטבלת המזרח עם 28 נקודות, מנגד רד בולס מפגרת אחריה ב-5 נקודות ונמצאת במקום הרביעי.

אמצע שבוע וגביע, כנראה שלא מספיק אטרקטיבי עבור האמריקאים שתכולת האיצטדיון (25 אלף מקומות) הייתה רק חצי מלאה.

לפי חוקי הגביע לכל קבוצה מותר לשתף במקביל עד 5 שחקנים שאינם אמריקאים מה שיצר בעיה עבור סיטי שבהרכב הפותח הרגיל שלה משחקים עשרה זרים. מהצד השני, לרד בולס חסרו צמד שחקנים שהיו עם פנמה בהכנה לקראת המונדיאל.

לפני המשחק, כנהוג בטדי, התנגן לו ההמנון הלאומי, אין עם שאוהב את ההמנון שלו כמו האמריקאים, צעיפים באוויר ו2 רימוני עשן שנפתחים באופן מבוקר ע״י אחד מבעלי התפקידים בקבוצה, שיא הכדורגל המודרני, אבל איך אמר גאון הדור מוטלה? ״עדיף פירוטכניקה באופן מבוקר מאשר כלום״

המשחק עצמו
כבר אחרי 2:30 דקות הרד בולס הבקיעו את הראשון, שוב רימוני עשן נפתחים באופן מבוקר ודגל פריסה מכסה חצי מהיציע, מכאן ואילך השירה לא פסקה לדקה. לחנים מוכרים לאוזן הישראלית זכו לגרסאות אמריקאיות (שיר הסטלה של מכבי חיפה, ״אבל כל אחד שעובר בירקון, יודע אוסישקין היום הוא חניון״ של מכבי תל אביב וכו׳), שיוויון מספרי מוחלט בין נשים לגברים, שאפילו אחת מהאנשי גדר הייתה אישה.

מלבד אמריקאים ״אסליים״ אפשר למצוא ביציע גם הרבה דוברי ספרדית שהתגעגעו לכדורגל, כמובן שזה לא נעלם מעיניהם של האנשי גדר וכמה שירי אהדה של הקבוצה הם בכלל בשפה הספרדית.

המשחק עצמו מפתיע לטובה. קצב מהיר, לחץ גבוה, כדורגל פיזי וטכני ולמרות שרד בולס יותר מסוכנים, אי אפשר שלא להתענג מכל נגיעה של דויד וייה, הקפטן של הסיטי, שמוכיח שהוא נשאר גאון ובחצי נגיעה מעמיד את החברים שלו במצבים קורצים. בסיום המחצית עדיין 1-0.

במהלך המחצית איש הגדר קורא לי לבוא אליו, מצביע עליי ואומר לשאר היציע ״הבחור הזה עשה דרך ארוכה מישראל, בואו ניתן לו את החוויה הכי טובה שיש״.

נפתחת המחצית השנייה וכמו בשחזור של הראשונה, שער לטובת הרד בולס אחרי 2:30 דקות. כאן המאמן של הסיטי מוציא את דויד וייה ובעצם משדר ״המפעל הזה הלך, נתרכז בליגה״.
שוב, 45 דקות של עידוד עם תופים וחצוצרות, הרד בולס כובשים עוד 2 שערים וכל האיצטדיון נעמד על הרגליים ושואל את השאלה האמריקאית who’s your daddy?
בהקנטה לאוהדי הסיטי.

5 דקות לסוף משחק, הבחור שאחראי על הדלקת הרימונים אחרי כל שער צועק לי ״היי ישראל, תתחדש״ וזורק לי צעיף של הארגון, רצה אלוהי הכדורגל והצעיף של הארגון הוא בצבעי הבית, צהוב שחור!

בחגיגות הסיום התעקשו ל״כבד״ אותי בדגל, סירבתי בנימוס לדגל האדום שהוצע לי, התפשרנו על דגל עם ציור של כוס בירה, הנפתי אותו ותוך כדי חשבתי על המשפט שהסמל בצבא היה אומר לי כל הזמן:  ״אתה ליפשיץ, יש לך קטע, אתה פשוט חובב שירה קולנית בציבור״ אמר, וצדק.

לסיכום, נהנתי מאוד והופתעתי לטובה, גם מרמת הכדורגל ובעיקר ממה שהולך ביציעים, כנראה שהחבר׳ה מה support הבינו את מהות המשחק ועל זה יעיד הלהיט של היציע:

We’re the boys, From the support
,And we’re here
.To make some noise
(!And drink some beer)

לחיים!