תמיד הוא בא בזמן: לקראת הישורת האחרונה ופתיחתו של הפלייאוף, מכבי חיפה מציגה- כך מעמיקים את הסגל גם מחוץ לחלון ההעברות וחוזרים למירוץ

להיות פרשן כדורגל זו זכות בלתי רגילה. היכולת לשבת על קו אמצע המגרש, להביע את דעתך על המשחק שכולנו אוהבים ועוד להרוויח על כך כסף אמורה להיתפס כפריווילגיה עצומה. וככזו, יש לנהוג בה בחרדת קודש של ממש. רק הטובים, המקצועיים, הרהוטים והראויים ביותר צריכים לשבת בעמדת השידור. ההחלטה האומללה של ערוץ הספורט להחזיר את שלמה שרף ישירות לבימה המרכזית הערב היא האנטיתזה המושלמת לכך.

הכתובת נמצאת על הקיר תקופה כל כך ארוכה, שרוב האותיות מזמן כבר החלו להתקלף. היכולת ההתקפית הנהדרת של מכבי חיפה העונה גם היא הקשתה על רבים לקרוא לילד בשמו. אבל האמת, אותה אני זועק כבר זמן רב, חייבת להיאמר: הסגל של חיפה פשוט לא עמוק מספיק בהשוואה לקיים בתל אביב.

הדבר האחרון שהייתי רוצה לפתוח ולהתייחס אליו במשחק כדורגל הוא החלטה של השיפוט, אבל אלי חכמון פשוט מסרב להפסיק לתת לי סיבות לכתוב עליו.

נדמה שכאשר מדובר באליפות, אין קרפדה גדולה מספיק כדי שאוהדי כדורגל יעצרו, ויגידו - רגע אחד, את זה אנחנו לא מוכנים לבלוע.

כתיבה על פרשת עומר אצילי מקבילה להתעסקות עם תפוח אדמה להוט. לכאורה, אין הרבה מה להרוויח ממנה, זולת כוויות מדרגה ראשונה בכפות הידיים. הטוקבקים כנראה יהיו ארסיים במיוחד, וקשה מאוד לחדש משהו בנושא שכל כך הרבה נאמר עליו. האמת היא, שמסיבות אלו אפילו ביני לבין עצמי נמנעתי מלעסוק בה עד עכשיו. היה לי ברור שלא משנה איזו עמדה אגבש, היא לא תמצא חן בעיניי. ובכל זאת, או אולי דווקא בשל כך, הנה אנחנו כאן.

למרות פערי היכולת בסיום הסיבוב, גורל האליפות עשוי להיות מוכרע דווקא על אדמת האי השכן

לא היה חסר הרבה כדי שמכבי חיפה תמעד באופן טיפוסי נגד היריבה הכתומה, אבל נדמה היה שהלילה גם הכוכבים נצבעו ירוק

הניצחון של מכבי חיפה היום היה אחד המרגשים שאני זוכר. למרות ההתרגשות האדירה, כדי לא לנחס את ההמשך וגם במטרה לחלוק כבוד לשורשים הפולנים שלי, אתמקד דווקא בסימני השאלה שהמשחק העלה עימו.