"זה מצחיק, אבל בדיוק חגגתי.
כשדני (איינג') התקשר, אני ואישתי קיילה היינו בדרכינו חזרה הביתה אחרי שחגגנו במיאמי את יום הנישואין הראשון שלנו.

פיספסתי את השיחה ודני השאיר, כרגיל, הודעה סטנדרטית שנשמעת דרמטית "IT, תתקשר אליי כשתוכל".
התקשרתי אליו תוך כדי נסיעה וניהלנו שיחת חולין קצרה, על הטיול שלנו, על הא ועל דא. ואז מתישהו בשיחה היתה הפסקה קצרה ואז הוא אמר לי "i just traded you".

קצר וקולע. פשוט. בלי מילים מפוצצות או נאומים. כנראה שאין מה לומר כשמגיעים לנושא הזה (במקור – shit like that).
לאן? מילמלתי, והוא ענה "לקליבלנד, עבור קיירי".
ואז זה היכה בי.
אתם מכירים את הרגע הזה שאתם מעוניינים לטרוק את הטלפון ולהפסיק את השיחה?
דני דיבר על התרומה הגדולה שלי לקבוצה ולעיר, ועל האיכויות שלי כשחקן ועל העתיד המבטיח בקליבלנד. הוא דיבר ודיבר ואני לא רציתי לשמוע אף מילה.
זו היתה השיחה."
(מתוך הטור "this is for boston" שכתב אייזיה תומאס לאתר the players tribune).

כשעלה הרעיון לכתוב על מספרי ארבע לכבוד יום ההולדת של האתר, הלכתי לחפש מי היו מספרי ארבע בקבוצות שלי, ליברפול ובוסטון סלטיקס. בליברפול היו אינספור מספרי ארבע, חלקם מכוכבי הקבוצה הגדולים בכל הזמנים. אפילו רוני רוזנטל לבש את החולצה הזו לפרק זמן קצר, אלא שלא דיגדג לי לכתוב על אף אחד מהם.

כשעברתי לבוסטון קפץ לי מיד השם של אייזיה תומאס, וידעתי שהגיע הזמן לכתוב עליו. לספר את הסיפור על האיש הקטן שמסמל את כל מה שטוב ומה שרע בספורט המקצועני. הסיפור על האיש הקטן שהגיע הכי גבוה שאפשר ונפל כמעט הכי עמוק שאפשר. הסיפור על השחקן שנתן הכל לקבוצה שלו ובתמורה קיבל, סליחה על הביטוי, בעיטה בתחת.
הסיפור על האיש ששם את דילמת הנאמנות על שולחן הספורט המקצועני.

תקציר הפרקים הקודמים:
בדראפט של 2011 תומאס נבחר ע"י סקרמנטו קינגס במקום השישים, כלומר אחרון בסיבוב השני, כלומר עם סיכוי אפסי להשתלב בליגה. למרות זאת הוא שרד ונתן שלוש שנים יפות שקנו לו חוזה של 27 מיליון דולר לארבע שנים בפניקס סאנס.
חצי שנה הספיקה לפניקס להחליט שאי אפשר לבנות עליו יותר מדי ובחורף 2015 היא העבירה אותו לבוסטון, שלקחה אותו כחלק מפרוייקט השיקום שהובילו המנג'ר דני איינג' והמאמן בראד סטיבנס. תומאס הובא לקבוצה על מנת להיות השחקן השישי האולטימטיבי, המחליף שעולה מהספסל ויכול לייצר נקודות במהירות כשמסביבו עדת מחליפים עם יכולות מוגבלות. הוא השתלב מיד בקבוצה, זכה באהדת הקהל ובעונה הבאה הפך לשחקן הרכב קבוע, ואף נבחר לאול סטאר.

עונת 2016-17 היתה העונה הגדולה בקריירה של תומאס. הוא פתח בחמישייה בכל המשחקים בהם השתתף, הציג יכולת נהדרת והעמיד ממוצעים של 29 נקודות ו 6 אסיסטים למשחק. הוא הלהיב את הקהל והוביל את הקבוצה למקום הראשון במזרח כשהוא מעמיס את הקבוצה על גבו בעיקר ברבע האחרון כשהוא היחיד שמצליח לקלוע. לא סתם הוא זכה לכינוי המחמיא "king of the fourth quarter". תומאס הציב נתונים עונתיים בסקאלה של גדולי הסלטיקס כמו לארי בירד ופול פירס, אלא שהשיא הגיע בפלייאוף.

תומאס השתתף במשחקים והוביל את הקבוצה לניצחון על שיקאגו בולס בשישה משחקים למרות שאחותו הצעירה, צ'יינה תומאס, נהרגה בתאונת דרכים יום לפני שהסידרה החלה. מיד בתום הסידרה הוא טס לעיר הולדתו, טאקומה, בצד השני של היבשת, על מנת להשתתף בהלוויתה, וחזר למשחק הראשון של סידרת חצי הגמר מול וושינגטון וויזארדס.
בוסטון ניצחה בסידרה בשבעה משחקים, בזכות סידרת הצגות של תומאס, שכללה שיא של 53 נקודות במשחק השני, והופעה של 29 נקודות ו 12 אסיסטים במשחק השביעי.

אלא שהסיפור סביב תומאס היה גדול הרבה יותר מהסטטיסטיקה שלו. בנוסף לאבל על מות אחותו, הוא איבד שן ברבע הראשון של הסידרה, אחרי שספג חבטה בפנים, ולאורך כל הסידרה הוא שיחק עם פציעה מטרידה באגן הירכיים, שהביאה לכך שבסידרת גמר המזרח, בה הובסה הקבוצה ע"י קליבלנד, הוא סופסל אחרי שני משחקים בלבד.

הפלייאוף של 2017 הביא לתומאס מקום של כבוד בקרב הקהל הקנאי והביקורתי של בוסטון. הוא הפך לגיבור בזכות ההקרבה האישית שלו למען הקבוצה, והעלייה לפרקט למרות הקשיים הפיזיים והמנטליים. למרות שהקבוצה אפילו לא עלתה לסידרת הגמר, הקהל אהב אותה בטירוף מכיוון שהיא השיגה הרבה יותר ממה שציפו ממנה, ומכיוון שהשחקנים נתנו את המקסימום כל שניה על המגרש. תומאס סימל את כל מה שהאוהד הממוצע רוצה מהשחקנים שלו, וכשזה מגיע מאדם בגובה 1.75 מטר בלבד, זה הרבה יותר מרגש. זו היתה אחת העונות הנפלאות של הסלטיקס בשלושת העשורים האחרונים.

ואז דני איינג' התקשר… תומאס עבר לקליבלנד, ולא התקרב מאז ליכולתו מאותה עונה מופלאה, גם בשל הפציעה וכנראה גם מכיוון שלא היה לו חיבור עם הקהל כמו בבוסטון.

הדיון סביב חידוש החוזה של תומאס התקיים במשך כל אותה עונה והדילמה של הקבוצה היתה ברורה. תומאס עמד בפני סיום החוזה והוא ציפה לקבל חוזה מקסימום שלקבוצה היה קשה לתת. ההתלבטות האם לתגמל בנדיבות שחקן, שלמרות הביצועים הנפלאים שלו, כנראה לא יוכל להביא לה אליפות, היתה על השולחן במשך חודשים, ובסופו של דבר ההכרעה היתה לממש את ה"נכס" ולהעביר אותו תמורת אירווינג שהתקרה שלו אמורה להיות גבוהה יותר.
הדיון שיצרה העסקה סביב נושא הנאמנות והקשר בין שחקן לקבוצה היה סוער, והוא התנהל על הרקע של התרבות החדשה שבה השחקנים עצמם אינם מגלים נאמנות לקבוצה ומחליטים לעבור משיקולים אישיים, ראה מקרי דוראנט, לברון, ג'ימי באטלר ועוד רבים.

מצד אחד קיימת הציפייה של האוהדים שהשחקנים יהיו נאמנים לקבוצות שמעסיקות אותם, מתגמלות אותם ומאמנות אותם, ולקהל שמעריץ אותם. מצד שני הקבוצות עצמם סוחרות בשחקנים לפי צרכיהם ואינן מתחשבות בהם כלל, אז למה שהשחקנים יגלו נאמנות?

העיסקה הקצינה את הדילמה בגלל המאמץ החריג של תומאס לשחק בפלייאוף. אמנם הוא עשה זאת גם לטובתו האישית, אם בגלל הרצון להחזיר לקהל על אהבתו, אם בגלל הצורך הנפשי שלו להיות נערץ, נאהב ושייך, ואם בגלל הציפייה שהוא יתוגמל כלכלית בעתיד, אולם אין ספק שגם הקבוצה הרוויחה המון מהמאמץ שלו. בדיעבד ניתן להניח שהאמירות האגרסיביות של תומאס שכדאי ש"בוסטון תכין את משאית הברינקס" לפני חידוש החוזה שלו, האיצו את ההחלטה להעביר אותו, יחד עם הפציעה שלו שהקבוצה העריכה, או ידעה, שהיא חמורה.

כשהטרייד בוצע הוא נראה טוב בפן העסקי והרציונלי ורע בפן הרגשי. היום, כשבוסטון נכשלה לחלוטין בפלייאוף ואירווינג על סף עזיבה, הדברים נראים מעט שונים. היחס הציני של איינג' לתומאס פגע בקבוצה דווקא העונה, כשהדיונים על טרייד צפוי שיביא לקבוצה את אנתוני דייוויס, תמורת חלק מהשחקנים, הלכו והתגברו. לדעתי הסכין שהונפה למעשה על כל השחקנים הצעירים של הקבוצה, בנוסף להצלחה אשתקד והאישיות המורכבת של קיירי אירווינג, פגעה במרקם החברתי שנוצר בקבוצה וביכולת התיפקוד שלהם. בעונה שעברה הפציעות של אירווינג והייווארד והרצון להוכיח את עצמם חיברו בין השחקנים, והעונה החיבור הזה נעלם, גם מכיוון שהם כבר ראו את איינג' מבצע עיסקאות וחותך בבשר החי, תרתי משמע, ללא סנטימנטים. יש שחקנים שאיום הטרייד משפיע עליהם לטובה ויש כאלה שההיפך.

ה NBA היא אמנם ביזנס שמטרתו להרוויח כסף, אולם גם בו יש, כמו בכל ארגון כלכלי אחר, משמעות למבנה האנושי ולבני האדם שמרכיבים אותו. כנראה שיש גם לארגון ערך מוסף מקשר ארוך טווח וסינרגיה של שחקן – קבוצה – קהל, גם אם זה עלול לעיתים לבוא על חשבון תארים והצלחות. קוין דוראנט לומד את זה מהכיוון ההפוך, כשהוא רואה שלפעמים תארים אינם מביאים איתם את אהבתו של הקהל.

סקרמנטו לא האמינה באייזיה תומאס ורק העונה חזרה להיות רלוונטית.
פניקס ויתרה עליו מהר ועדיין מחפשת את עצמה, למרות סידרה של בחירות דראפט גבוהות.
בוסטון העבירה אותו ואחרי עונה נהדרת אחת איבדה את הזהות שלה, והדבק שחיבר את שחקניה נמס ונעלם.
יכול להיות שיש באיש הזה איכויות שאסור היה לוותר עליהן?

ביל סימונס, אחד מבכירי עיתונאי הספורט בארה"ב ואוהד סלטיקס מושבע, אמר השבוע שמאז הטרייד על תומאס יש קארמה רעה על הקבוצה, שהתבטאה בפציעה הקשה של גורדון הייווארד בפתיחת העונה הקודמת ובהתנהלות הגרועה של הארגון העונה. אולי הוא צודק.

ומה עם תומאס?
הוא חתם העונה על חוזה מינימום בדנבר נאגטס ובקושי שיחק. הוא מת לחזור לבוסטון וטוען שאין בו כעס וטינה על איינג' ועל הקבוצה. הגיונית אין מקום להחזיר אותו מכיוון שיש סיכוי גדול שהוא לא יוכל לעמוד בציפיות העצומות, אבל ריגשית אני אשמח לראות אותו עושה קאמבק במדים הירוקים. בדיוק אותה דילמה שתמיד קשורה אליו. אם זה היה תלוי בי הייתי מחזיר אותו לבוסטון, מאחר ועד הפציעה הוא תמיד הוכיח לכולם שהם טועים, ושווה לתת לו עוד צ'אנס.

אני מקווה שכל מקבלי ההחלטות בספורט, בעלים, מנהלים, מאמנים ושחקנים, יזכרו את סיפורו של אייזיה תומאס ויתנו משקל רב יותר לחלק האישי והאנושי כשהם בונים את הפאזל שנקרא קבוצה, או כשהם מחליטים לעבור.

"אני כנראה לעולם לא אהיה נערץ בבוסטון כמו טום בריידי, דיוויד אורטיז, ביל ראסל, בירד, גארנט או פירס. יכול להיות שהייתי אם לא היו מעבירים אותי ויכול להיות שלא. יש דבר אחד שאני מדמיין – שמתישהו בבוסטון, בעוד זמן מה, ילד ישאל את אביו, מדוע התחלת לאהוד את הסלטיקס? והתשובה שהוא יקבל היא: "ראיתי את אייזיה תומאס משחק".
זה מאוד ישמח אותי. לי זה מספיק".
(מתוך "this is for boston" מאת אייזיה תומאס).