נתחיל מהסוף.
ארסנל, אלמלא התרחשות ניסים, לא תזכה באליפות תחת שרביטו של ארסן ונגר. למה? מפני שהוא איבד את יכולת האימון מזמן. למה עוד? מפני שאיתו על הקווים הקבוצה פשוט לא טובה. מקצועית, מנטלית. אין לו – ולה – את זה.
נחזור להתחלה.
ונגר הוא המאמן הראשון ובינתיים גם האחרון שהגיע לארסנל מחוץ לבריטניה. אחרי 7 שנות בצורת, הוא הביא להם אליפות. לא סתם אליפות; דאבל. האליפות הבאה הגיעה ב-2002 והבאה אחריה הייתה שוב חלק מדאבל, ב-2004. בדרך לדאבל האחרון רשמה ארסנל שיא של 49 משחקי ליגה ללא הפסד, כולל עונה שלמה. בשנת 2000 הפסידה הקבוצה בגמר גביע אופ"א ושנתיים לאחר הדאבל האחרון הגיעה הקבוצה לגמר ליגת האלופות. ב-2005 זכתה הקבוצה בתואר הגדול האחרון שלה: הגביע. 8 שנים חלומיות עברו על אוהדי התותחנים, כשכולם מתלהבים מאסטרטגיית הרכישות של ונגר, שכללה רכישת כוכבים צעירים ושילובם בהצלחה עם הוותיקים. חלק מהאוהדים כל כך סונוורו מהרכישות המוצלחות עד שהם פיתחו תיאוריה הטוענת שונגר רוכש שחקנים צעירים אלמוניים והופך אותם לכוכבים, כל זאת ללא קשר לשילוב עם הכוכבים הוותיקים בקבוצה, מה שכמובן לא היה נכון. אבל ונגר עצמו כנראה התחיל להאמין בזה ואחרי שהקבוצה נטשה את הייבורי ב-2006 לטובת אצטדיון האמירויות, החל הצרפתי לרכוש שחקנים צעירים, טובים, אך כאלה שעוד לא הוכיחו שהם מתאימים לרמה של ארסנל. שחקנים צעירים הגיעו ועזבו ואוהדי הקבוצה התחילו להתרגל לתואר החדש של הקבוצה: המקום הרביעי הנצחי. את עונת 2005 סיימה ארסנל לא רק עם גביע אלא גם עם המקום השני, אותו לא ראתה מאז. טענות על קיבעון של ונגר החלו לצוץ מהר יותר ממה שתיאו וולקוט נפצע וחלק מקבוצות האוהדים של התותחנים אף טענו שארסן הנחמד צריך להגיד תודה ולהתראות, להשאיר את המפתחות למישהו אחר, לפני שיהיה מאוחר מדי.
אבל לא כולם היו שותפים לפסימיות הזאת. רוכש חדש הגיע לקבוצה ויחד עם המעבר לאצטדיון החדש, ארסנל מיצבה את עצמה כאחד המועדונים הרווחיים ביותר בעולם, אם לא הרווחי שבהם. האוהדים המסורים ביותר היו בטוחים בתחילת כל עונה שהנה, השנה נוציא את כל הכסף שהרווחנו על רכש ראוי והתבדו כל שנה מחדש. ככל שחלף הזמן והלונדונים לא זכו בתארים, כוכבים החלו לעזוב את הקבוצה ואחרים סירבו לחתום בה. הקבוצה סיימה עונות פעם אחר פעם במקום הרביעי עד שגם אחרון האוהדים החל לדרוש את ראשו של המאמן הצרפתי.
לא היה זה רק המיקום בטבלה ואי הזכיה בתארים שהביאה את האוהדים למסקנה הזאת. הייתה זאת בעיקר הדרך. בשנים האחרונות, עושה רושם שארסנל מסתמכת אך ורק על הכשרון של שחקניה ולא עושה עבודה פנימית במועדון, כמו עבודה על הכושר הגופני של השחקנים, טיפולים רפואיים ראויים והסברים על הימנעות מפציעות. כל עונה מחדש פותחת ארסנל את העונה בצורה מגומגמת, נותנת ריצה יפה בין נובמבר לדצמבר, דיבורים על אליפות מתחילים להישמע בלחש ואז מגיעים ינואר-פברואר ומחזירים את כולם לקרקע, חזק מדי. הכוכבים נפצעים, הקבוצה מאבדת המון נקודות והאוהדים מתייאשים וקוראים לפטר את ארסן ונגר. וזה קורה באופן קבוע.
לפני שלוש שנים הייתה תחושה שכל זה הולך להשתנות. ארסנל רכשה את מסוט אוזיל, המוסר המצטיין של ריאל מדריד בסכום ששבר את שיא המועדון בתשלום על שחקן אחד וההתחלה הייתה מסנוורת. הגרמני כבש ובישל ללא הפסקה וארסנל הוליכה את הליגה. האוהדים למודי האכזבות לא נתנו למצב החדש לסמא את עיניהם, אבל בינם לבין עצמם הבינו שהם חוזים בתחילתו של עידן חדש במועדון.
אז זהו, שלא. אוזיל נפצע, וולקוט נפצע, הקבוצה שוב איבדה המון נקודות, ונגר התחיל להילחץ ולהגיד שטויות בתקשורת ושוב חזר לו הניגון הקבוע; פתיחה פושרת, אמצע מעולה וסיום נוראי. וכמובן, מקום רביעי. הנחמה היחידה של ארסנל הייתה שטוטנהאם סיימה תמיד אחריהם, גם בעונות לא טובות שלהם. נחמת עניים.
רק שארסנל לא ממש עניה ולפני שנתיים היא רכשה יהלום גם מברצלונה, אלכסיס סאנצ'ס. בעיני רבים, השחקן הטוב ביותר בפרמיירליג כיום. הוא אכן מצדיק את התואר הזה. הוא כובש המון, מבשל ואחראי במישרין כמעט על כל שערי הקבוצה מאז שהגיע. בעונה שעברה הוא חשב, יחד עם שאר הליגה, שהוא הולך לשבור כאן בצורת של יותר מעשור, להביא אליפות למועדון גדול כל כך אך מבוזה כל כך, שפעם אחר פעם לא ידע לעמוד בלחץ של סוף העונה. מנצ'סטר יונייטד הייתה באמצע קריסת מערכות, צ'לסי ניסתה לחקות אותה והצליחה בזה מאד, מנצ'סטר סיטי עשתה קולות של חסה וליברפול – ובכן – היא ליברפול. מה נשאר? טוטנהאם. היריבה המרה של ארסנל נתנה עונה פנטסטית שהספיקה להם למקום השלישי. מעל ארסנל? גם הפעם לא. ארסן ונגר התעלה על עצמו ובעונה בה כל אריות הפרמיירליג התנהגו כמו גורים קטנים, הוא העלה את קבוצתו עד למקום השני בטבלה. ומי סיימה ראשונה? לסטר, עם קלאודיו ראניירי, הלוזר הנצחי.
לוזר נצחי, אבל מעל ונגר, ששוב איבד את זה והראה כמה מנטליות לא נמצאת בארגז הכלים של הקבוצה, בארגז הכלים של שיטות האימון שלו. אך האם יש לו בכלל שיטות אימון? בשנים האחרונות נדמה שכל מה שונגר עושה הוא להעמיד את הקבוצה במערך הרצוי מבחינתו, להרצות לשחקנים על טכניקה ולשלוח אותם למגרש. מבחינתו, ז'ירו ראוי להיות שחקן בקבוצה שלו; מבחינתו, ארון ראמזי הוא עדיין הקשר עליו בונה הקבוצה את כל המערך שלה, עד לפציעה הארוכה הבאה; מבחינתו, לעלות 20 שנה ברציפות לליגת האלופות ולסיים במשך עשור שלם במקום הרביעי אלה הישגים גדולים יותר, כנראה, מלזכות בתארים ממשיים.
כסף לא חסר לארסנל. חסרים רק רצון, דרך, חזון, שחקנים טובים באמת. ומאמן.
ארסנל, אלמלא התרחשות ניסים, לא תזכה באליפות תחת שרביטו של ארסן ונגר. למה? מפני שהוא איבד את יכולת האימון מזמן. למה עוד? מפני שאיתו על הקווים הקבוצה פשוט לא טובה. מקצועית, מנטלית. אין לו – ולה – את זה.
