השנים האחרונות גרמו לסבל רב בקרב אוהדי מנצ'סטר יונייטד, כשהם נאלצו לראות את השכנה התכולה חוגגת אליפויות והשנה את התואר חוזר לליברפול אחרי 30 שנה. בשנה הבאה חוזרת לליגה האנגלית האויבת השלישית שלה בנוסף לשתיים הנ"ל – לידס. זהו זמן טוב להיזכר למה בכלל הן שונאות זו את זו.

טרום עידן הכדורגל

אשתדל לעשות את הקטע הזה קצר. באנגליה של המאה ה-15 נאבקו שני בתי מלוכה על השליטה במדינה – בית לנקסטר ובית יורק. המאבקים הידרדרו לסדרת מלחמות שנקראת מלחמות השושנים, על שם סמלי הממלכות. יורק (בה שוכנת לידס) נודעה בשושן הלבן, בעוד שלנקסטר (מושבה של מנצ'סטר) נודעה בשושן האדום. לאחר שהלבנים זכו ליתרון במלחמה והשמידו את האדומים, ממלכת טיודור (היורשת של לנקסטר) הביסה את יורק וסימנה ניצחון סופי באדום.

התפתחות היריבות

כשלידס יונייטד הוקמה ב-1919 השדים האדומים היו קיימים למעלה מ-40 שנה וכבר היו להם 2 אליפויות. הן נפגשו לראשונה ב-1923 בליגה השנייה, אבל למרות השנאה שנשמרה בין מחוזות יורקשייר ולנקשייר של אנגליה המודרנית, היריבות בין הקבוצות נותרה על אש קטנה עד שנות ה-60.

בחצי גמר הגביע של 1965 נורתה יריית הפתיחה לחידוש העוינות בין הקבוצות. המשחק היה קשוח וכלל מכות בין דניס לאו ממנצ'סטר לבין ג'ק צ'רלטון מלידס (ג'ק נפטר בשבוע שעבר והיה אחיו של בובי צ'רלטון, שהיה כוכב דווקא במדי השדים האדומים). עיתון מקומי ביורקשייר כינה אותם "כלבים שנוהמים ונושכים זה את זה בגלל עצם". המשחק נגמר בתיקו ולידס ניצחה במשחק החוזר.

כמו במלחמות השושנים, גם הפעם הלבנים פתחו טוב את המאבק: ב-1967 זכתה מנצ'סטר יונייטד באליפות ה-7 שלה, אבל האחרונה עד 1993, וב-1974 אף ירדה לליגה השנייה. בשנים הללו הטווסים (כינויה של הקבוצה מיורקשייר) זכו ב-2 אליפויות ואף הגיעו לגמר גביע אירופה ב-1975 בו נכנעו לבאיירן מינכן. האליפות הנוספת והאחרונה הגיעה ב-1992.

דון ריווי, מאמן לידס האגדי, אמון על שתי הפעמים הראשונות בהן הצבא הלבן כבש את אנגליה (1969 ו-1974). לידס כל כך שלטה ביריבות אז, שמנצ'סטר ניצחה אותה רק פעמיים ב-19 משחקים בהן אימן מאט באזבי נגד לידס של ריווי.

חוליגניזם

באותן השנים הייתה תופעת החוליגניזם רווחת במשחקי כדורגל בכל רחבי אנגליה, כאשר אוהדים הגיעו שיכורים וחמושים בסכינים למגרשים ולא תמיד חזרו חיים מעימותים עם אוהדי היריבות. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשנאה בת 500 שנים.

אנשי "הצבא האדום" (האוהדים השרופים) של השדים האדומים הספיקו לרצוח אוהד בלקפול בליגה השנייה לפני שהתפנו לעסוק ביריביהם מארגון "הצבא הלבן" של לידס בליגה הבכירה. עוצמת השנאה וכמות האנשים המעורבים באירועים המכוערים הללו גורמות לעימותים בין אוהדי בני סכנין לאוהדי בית"ר ירושלים להיראות כמו חוג ג'ודו במתנ"ס השכונתי. נראה שמחנות האוהדים רק חיכו למכות הללו.

כך זה נראה ב-1976:

בשנות ה-70 וה-80 מראות מהסוג הזה היו, כאמור, מראה שכיח למדי במגרשים האנגלים, אבל אם חשבתם שאירועים מהסוג הזה נגמרו עם הקמת הפרמייר ליג ב-1992, תמונות דומות בין אותם מחנות אוהדים נראו גם ב-1997:

היום, לשמחתנו, אין יותר (כמעט) התנגשויות אלימות עם עשרות פצועים.

להחליף לבן באדום

שחקנים רבים בהיסטוריה "נלחמו" עבור שני הצבאות. נזכיר שלושה שערקו מהצבא הלבן לצבא האדום:

1. אריק קנטונה – בסך הכל חצי עונה שיחק הצרפתי בלידס לפני שעבר בחורף 1993 לקבוצה של פרגי. 4 שנים וחצי לאחר מכן הוא פרש מכדורגל, לא לפני שזכה ב-4 אליפויות עם השדים האדומים. עד היום הוא אהוב מאוד בקרב אוהדי מנצ'סטר יונייטד.

2. ריו פרדיננד – לאחר שנתיים בלידס, חתם הבלם האנגלי במנצ'סטר יונייטד בקיץ 2002. כעבור 12 שנים עזב את הקבוצה כשבאמתחתו 6 מדליות זהב של הפרמייר ליג יחד עם מדליית זהב אחת ושתיים מכסף של ליגת האלופות. הפך לאחד הבלמים הטובים בעולם במהלך ימיו הארוכים תחת פרגי.

3. אלן סמית' – אולי המקרה הקשה מכולם. נולד בלידס ושיחק בה 6 שנים עד שירדה לאחרונה מהפרמייר ליג ב-2004. הוא הזיל כמה דמעות, אבל מיד לאחר מכן חתם באויבת מלנקשייר. בשל כך ספג את הכינוי "איש קריות" (כינוי לבוגד) מאוהדי לידס, וכנראה שגם הקארמה עשתה את שלה, משום שפציעות רבות מנעו ממנו להראות את יכולותיו באולד טראפורד.

***

אז רגע לפני שהעוינות בת למעלה מ-500 השנים בין המחוזות/קבוצות מתעוררת לחיים, יש לי הצעה אחת קטנה: במקום לחסל זה את זה כמו במלחמה או להחליף מהלומות, למה שלא יחליפו הצדדים שושנים? הלבנים יתנו שושן לבן לאדומים והאדומים יתנו שושן אדום ללבנים, כסמל למשחק הוגן וספורטיבי.

ושהשושן הטוב ביותר ינצח.