בס"ד
"לעולם לא תשיג את הטבעת השישית, קובי"
"אוקי ואתה לעולם לא תזכה באוסקר, מייקל"
ישנן תחרויות שאינן פוסקות לעולם.
מייקל ג'ורדן וקובי ברייאנט הם זכר לדור בו התחרות סימלה הרבה יותר מעוד תואר. היו שם מאמץ וכאב, מלחמה ואי השלמה עם הקיים, מרדף בלתי פוסק אחר המטרה, מטרה שקידשה כל אמצעי, נאמנות מוחלטת ויריב ששימש כנמסיס. מייקל וקובי היו למעשה בית ספר ליריבות אמיתית, הסבר על איך תחרות ומאמץ לייצר תחרות צריכים להיראות. ומה יותר טוב מללמוד מהטובים ביותר?
**
ובכן, לא תמיד 'טוב' הוא מה שמנחה את מקבלי ההחלטות. בהמון תחומים.
לפעמים 'קל' מושך הרבה יותר. ומה יותר קל מלא לקבל החלטה? אולי רק לקבל החלטה גרועה.
יש כאלה שאוהבים להעתיק הכל מהטובים ביותר, מתוך הבנה שאם זה היה טוב לטובים, זה יהיה טוב גם לבינוניים. מחשבה לגיטימית לחלוטין, אם באמת מיישמים אותה עד הסוף. אבל כשמיישמים אותה רק באופן חלקי, התוצאה תיראה בהתאם; כמו תזה של סטודנט שלא דרך בקמפוס. כמו חייל שיוצא לקרב עם גלילון. כמו גופי ספורט שרוצים תוצאות בלי לעבוד. אמרתם בלי לעבוד? אמרתם ספורט ישראלי
**
בהכללה גסה, כמובן. קיימים בישראל ענפי ספורט שמביאים לנו כבוד פעם אחר פעם. הם גם מתוקצבים בהתאם. זאת אומרת, כמעט ובכלל לא. הענפים בינלאומיים הפופולריים, כדורגל וכדורסל, מתוקצבים הרבה יותר. אולי בצדק, אבל תוצאות – זיפ.
בחזרה לקבלת ההחלטות הקלות. בישראל, כמעט בכל תחום, אוהבים ללמוד מהאמריקאים. שזה מעולה, בהתחשב בכך שמעבר לים יושבת המעצמה הגדולה בעולם. הבעיה מתחילה כשאין מסננת. הייטק? טוב להעתיק מודלים מסויימים. בטחון? יש מה ללמוד. אוכל? לא ממש. ספורט? דווקא כן. אז למה אנחנו מעתיקים דברים גרועים כמו אוכל ואופנה ולא דברים מהותיים יותר כמו ניהול ספורטיבי? מפני שזה קל. קל לא ללמוד, לא ליישם, לא לשנות.
בשנים האחרונות התפתחה בישראל פייק תחרות. מכבי תל אביב והפועל ירושלים סל מתחרות על האליפות, כשחולון וגליל מזנבות בהן מדי פעם. הפועל באר שבע, מכבי תל אביב ובית"ר מייצרות ליגה סופר מעניינת. אבל האם התחרות אמיתית? האם קבוצות השקיעו והעלו את רמת ולכן עלתה גם התחרותיות? או שמא בעלים הפסיקו להשקיע, מאמנים הפכו לבדיחה, מועדונים איבדו את זהותם ולכן התחרות הפכה צמודה יותר?
כמו תמיד, התשובה איפשהו באמצע. רק שכאן האצבע מצביעה בבירור על כיוון מסויים מאד: למטה. מכבי סל הפסיקה להשקיע כמו פעם, לא מאמינה במאמן הישראלי (טבק? ספאחיה? על שום מה?) ובשחקן הישראלי אפילו למראית עין ובניגוד לפעם נראה שלא אכפת לה. הפועל ירושלים דווקא החליפה בעלות והשקיעה יפה מאד, אבל ברגע שנהיה קצת קשה היא חזרה לדפוסים מפעם. חוסר מאמץ, חיפוש אשמים וויתור כולל. גם הפועל באר שבע לא נמצאת ברמה של השנתיים האחרונות וזה בסדר, עקביות היא דבר קשה ליישום, אבל במועדון הנפלא הזה נופלים בדברים קטנים כמו סגירה מוקדמת של חוזים עם הכוכבים, ספסול והרכבה בסגנון משחק הכיסאות של שחקנים חשובים ואי תכנון מספק קדימה. במכבי תל אביב נוסיף לכל זה גם שקט מחריש אזניים מכיוון הבעלים. על הנעשה בבית"ר אין צורך להוסיף מילה. גם לא על מכבי יעקב שחר חיפה. הפועל חיפה ומכבי נתניה מפתיעות לטובה, אבל הכל שם מקרי. בעונה הבאה הן יהיו מועמדות לירידה כמו שאר קבוצות הליגה שהן לא שלוש הראשונות.
כל הדברים האלה, באופן פרדוקסלי, מייצרים עניין ותחרות בליגות הכדורגל והכדורסל שלנו. אבל במקום שהתחרות תהיה מטובלת ברמה הגבוהה, קרה ההפך הגמור. האם אנחנו רוצים תחרות צמודה ברמה של תיכון מקיף בשפלה? הרי חוסר ההצלחה הישראלי בענפי הספורט הגדולים נובע אך ורק מחוסר עבודה קשה ולא משום דבר אחר. כל יום שעובר לוקח אותנו אחורה. כן, גם בכדורסל, שם מכבי והנבחרת היו עמודי התווך שלנו באירופה. ולכן אין פה תחרות אלא פייק תחרות.
אם אנחנו רוצים לשנות את המצב הגיע הזמן שנשנה גישה, כאוהדים. לא נדרוש יותר מהבעלים. הם לא חייבים לנו כלום. נדרוש יותר מהשחקנים. אותם אנחנו מעודדים. במקום פייק תחרות ופייק עידוד, ננסה ליצור פה תחרות ועידוד אמיתיים. והכל מתחיל בעבודה קשה.
