לא תמצאו פה ניתוחים מקצועיים שיש טובים ממני לעשות וללמד אלא רק מבט אל הלב הכואב של אוהד ממוצע.

לא חשבתי שננצח היום, באמת שלא, אבל לא האמנתי שהקבוצה תהיה נרפית כ"כ ולא תחרותית בשום צורה. הצורה שזה קרה בתוספת של מי שקבר אותנו (עטר) מרגיש כמו תסריט של סרט שלא ייגמר טוב. התחושה היא שהאתוס החיפאי כבר לא מחזיק מים. כל קבוצה מגיעה אלינו הביתה משחקת בלי פחד ובלי רגשי נחיתות. אוהדים של היריבות מזלזלים ולא סופרים את הקבוצה. זאת לא חיפה שגדלנו עליה.

חשבנו וציפינו שהשם מכבי תל אביב ידליק אצל השחקנים קצת מעבר ליכולת הבינונית הרגילה שלהם, כמו שהיא עושה אצלנו הקהל. מותר להפסד, זה בסדר, אבל תתעלו, תראו קצת מעבר ליכולת הרגילה הבינונית שלכם. במקום זה הקבוצה קרסה לתוך עצמה ממש על ההתחלה ולא נראתה כמו קבוצה תחרותית לאורך כל המשחק. קריסה מנטלית הרבה לפני שמקצועית.

לא הייתי מעולם מאנשי היענקלך או מהדורשים שיילך. אני עדיין לא עושה את זה. עד לאחרונה עוד הייתי יכול להסתכל על הפסדים כאלה, לחפש ולראות את הצד החיובי – אולי זה יזעזע, אולי מפה נקום., אולי זה בעצם משהו מקצועי. ההפסד הזה השאיר אותי פסימי מתמיד. תחושת ייאוש. מה עושים עכשיו? עוד רכש? עוד מאמן?
3-5-2? 4-4-2? אני לא מאמין שזה משנה או ישנה.

שלא תתבלבלו, אני לא מנותק, לא חשבתי שאנחנו קבוצה שתרוץ לאליפות, אפילו לא לאירופה אבל כנראה שזה הזמן להבין ולהכיל שיש מציאות חדשה שבה מכבי חיפה לא קבוצה מובילה בכדורגל הישראלי. התקציבים הגדולים והקהל הנאמן קצת מבלבלים, כנראה גם אותנו. אבל הגיע הזמן להתפכח ולהסתכל למציאות בעיניים.

מה נשאר לנו האוהדים לעשות? להנמיך ציפיות,להסתכל למטה בטבלה בדאגה ולהתרגל למציאות חדשה.