סאגת מונאס דאבור שלא יכול / רצה לשחק במשחקי הנבחרת השאירה אותי די אדיש. לא התרגשתי מזה ואפילו די הבנתי אותו. משיחות בפורומים שונים הסתבר לי שאני בדעת מיעוט ויש לא מעט אנשים שממש חשוב להם שהוא ואחרים יגיעו לנבחרת אחרת יש להשעות אותם.
הסיפור הזה גרם לי להסתכל על המקרה קצת יותר במאקרו ולתהות מה חשיבות הנבחרת הלאומית בעידן של היום? האם זימון לנבחרת הוא עדיין יוקרתי וחשוב כמו שהיה בעבר? האם לגיטימי ששחקן לא רוצה / מסרב לשחק במשחק של הנבחרת?
נתחיל מהסוף: אני כנראה בדעה הפחות רווחת שטוענת שאמנם עדיין יש חשיבות למשחקי הנבחרת, אבל לא לכלל השחקנים, לא בכל זמן ובטח שלא לחייב או להעניש שחקנים שבוחרים לא להשתתף.
הגישה כלפי מי שלא מגיע לנבחרת או בוחר לשבת תקופה בצד, מכל סיבה שהיא, ולהפוך אותו ל"בוגד" היא אמנם כלי לגרום לשחקנים הטובים ביותר להגיע, אבל לדעתי משחק המקל והגזר הזה כבר לא רלוונטי ומיותר. מי שזה חשוב לו, בין אם הוא פטריוט, רוצה את החשיפה, אוהב את האווירה והחברים ו/ או רוצה לבוא ולתרום – WELCOME, מי שלא, לא קרה כלום.
ברור לי שיש טיעונים לכאן ולכאן, אני אנסה לפרט ולנמק למה זאת דעתי:
גלובליזציה והגירה
העולם בשנת 2019 נראה אחרת משהיה בעבר הרחוק. מדינות שלמות שינו את הרכב האוכלוסיה שלהם שכעת בנוי מאוכלוסיה מעורבת שהגיעה ממקומות שונים. הדוגמאות הקלאסיות של נבחרת צרפת זוכה עם הרכב שמבוסס על מהגרים, נבחרות טורקיה, גרמניה, בלגיה ועוד רבות אחרות שכבר מזמן בנויות משחקנים שנולדו ממדינות שונות בעולם. מקרים של שחקנים שלא שרים את ההמנון המקומי של ארצם כבר לא כאלה נדירים.
המשמעות של זה היא שלא כל שחקן מרגיש חיבור זהה לנבחרת וזה הרבה יותר מובן מבעבר, השונות בין האנשים היא גדולה יותר ולכן הגורם המאחד ביניהם (הנבחרת) הוא קטן יותר.
חוזקת הקבוצות וחוק בוסמן
בעבר לשחק בנבחרת היה לשחק עם השחקנים הטובים ביותר. העולם היה פחות גלובאלי, לפני חוק בוסמן שטרף את הקלפים, היה קשה יותר ובטוח נפוץ פחות מהיום לעבור לשחק במדינות שונות ורוב השחקנים שיחקו במדינה בה הם נולדו. המשמעות לשחק בנבחרת הייתה לרוב לשחק עם ריכוז השחקנים הטובים ביותר שיוצא לך לשחק. זאת סיבה מספיק טובה לא לוותר על הנבחרת והצ'אנס לשחק עם הגדולים ביותר נגד הגדולים ביותר.
כיום, בשוק הפתוח בו יש קבוצות על שחלקן טובות יותר מהנבחרות הבולטות, עם אוסף שחקנים מרשים יותר, אפשר להבין ולהסיק שעוצמת השיקול הזה פחתה.
כסף – סיכונים אל מול סיכויים
הסיכויים והדברים הטובים ששחקן נבחרת יכול להפיק מהשתתפות במשחקי נבחרת הם ברורים. חשיפה גדולה, אהבת הקהל, להחזיר חזרה למדינה ולהפוך בין לילה לכוכב. כולם מכירים את היתרונות.
אבל על הסיכונים של השחקנים לא הרבה מדברים. שחקנים שכבר הגיעו למעמד מסוים או לרמת שכר מסוימת מסכנים המון בשביל לשחק בנבחרת. שחקנים בקיץ של חוזה יכולים כמובן לעשות משחק ענק ולשפר תנאים ומנגד להיפצע ולפגוע אנושות בקריירה. לא כל שחקן מוכן להעמיד את הסיכונים אל מול הסיכויים האלה. זה תלוי בהרבה גורמים כמו: מה מצבו הכלכלי, מה מצבו הבריאותי, מה מצב החוזה שלו, מה המצב שלו בקבוצתו הנוכחית או העתידית וגם מה המשמעות של המשחק.
האם אפשר לשפוט שחקן שנמצא לפני תחילת עונה בקבוצה חדשה עם חוזה גדול שמעדיף לא לשחק במשחק ידידות חסר משמעות של נבחרתו? האם אפשר לשפוט שחקן ששיחק 70-90 משחקים מפרכים בקבוצה שלו ומעדיף לא לדחות את המנוחה של הגוף שלו (הקריירה שלו) בשביל משחק נבחרת? האם אין לו לפחות את הלגיטימציה לדחות זימון כזה או אחר בגלל תזמון או סיבה אחרת בלי שיעבור ביזוי אוטומטי מהקהל והתקשורת או יושעה מהנבחרת?
האם זה פייר מצידנו לעשות את זה? האם היינו נוהגים אחרים לו היינו במקומו? האם במידה ושחקן NBA, שצריך להתכונן לקיץ של חייו, בוחר לא לשחק בנבחרת בקיץ מסויים הוא בוגד בנבחרת? צריך להיות מושעה?
אז מה כן?
כל קונספט הנבחרות צריך לעבור רענון. הנבחרות הלאומית קורצות כיום יותר לשחקנים הצעירים שמחפשים חשיפה והזדמנות מאשר לשחקנים שיש להם לא מעט מה להפסיד.
1. יש לשקול התאמות ושינויים לתזמון המשחקים – בהתאם ללו"ז הצפוף מאד של השחקנים בקבוצות, עם עדיפות לרכז את המשחקים לטורנירים מרוכזים באמצע העונה.
2. לתגמל כספית שחקנים לפי החוזה שלהם – אין מה לעשות, כסף מדבר, שחקנים שיתוגמלו כספית בצורה משמעותית, יפחדו פחות לסכן את החוזה הגדול שלהם בקבוצות
3. לשנות גישה – לא קרה כלום אם שחקן לא יכול / רוצה לשחק בנבחרת. אמרו לפניי שלשחק בנבחרת זאת זכות. לא צריך לסקול כל שחקן שלא רוצה / יכול להגיע למשחק מסוים. גם לא ברמה ההתאחדותית וגם לא ברמת הסיקור נגדו ודעת הקהל
ואי אפשר שלא להתייחס למקרה מונאס דאבור.
נכתב היום טור על ידי עיתונאי שאני מאד מעריך, אורי קופר, שהכותרת שלו היא "נבחרת קודמת לחתונה" ו"רוצה להיות כדורגלן גדול ומצליח? דחה את החתונה כמו שעשה ג'יימי וארדי".
הגישה שלי היא ממש ההפוכה. אני ממש לא מסכים לאמרות מהסוג הזה וחושב בדיוק ההיפך. לא כולם הם ג'יימי וארדי ואף אחד לא צריך לדחות אירוע פרטי וחשוב כגון חתונה בשביל משחק ספורט. בן אדם הוא בן אדם, גם אם הוא שחקן כדורגל.
