מקלספילד טאון – יורק סיטי / לחוות את הפוטבול מנג׳ר במציאות

אדם בתוך רכבת בדרך, מה נותר לו לעשות? בערים הגדולות הרכבות הן הבועה מהקצב שבחוץ. אמנם הרכבת עצמה מהירה, אבל כשאתה בתוכה אתה כבר לא תלוי בעצמך. ברחוב, אתה תלוי בקצב ההליכה שלך, תלך מהר תגיע מהר, תלך לאט לא תגיע. וכשאתה נכנס אל תוך הרכבת אתה תלוי לחסדים שלה. לפסי הנסיעה שלה. לדלתות הנפתחות. לעיכובים. בין תחנה לתחנה, בתוך המנהרות החשוכות או על הגשרים העצומיםהרכבת היא העולם, האלוהים, הזמן, הדרך, החייםולך נותר להתמסר. להתמסר אליה בלית ברירה. אתה שבוי. מתיישב בתוך הכסאות המרופדים ונותר חסר אונים. אתה נרגע. משתחרר. עוד אחת עשרה תחנות. יש זמן. כולך עכשיו רכבת. ואתה נרדם. ובנך הקטן נרדם עלייך. מאשרים לעולם לבחון אתכם. את הדמיון שביניכם. השפתיים החתומות למעלה, נמשכות אל תוך האף הקטן, או אוליהאף הקטן מושך את השפתיים, חותם אותן גבוה, פנים צרות, שקית קניות, תכף נגיע לאצטדיון.

וומבלי מבצבץ מחלונות הרכבת כמו הר עצום. אצטדיון אדיר. אני יורד בתחנת וומבלי פארק ומרגיש את כוח המשיכה שיש לאצטדיונים פועל עלי. אני מתמגנט ונמשך ונסחף אל תוך לוע היציעים. בזמן אחר ובסיטואציה אחרת זה יכל להיות גמר גביע העולם, או ליגת אלופות, עכשיו זה הגמר של ליגות חמש עד שמונה באנגליה, אבל אני מרגיש בגביע העולם. וגם השחקנים מרגישים. וגם וומבלי – הוא לא יודע מי משחק בו, מסי, רוני, או שחקן משונה מהליגה החמישית, הוא וומבלי. פשוט אצטדיון עצום. הוא לא התכוון. התכוונו בשבילו. מצידו להיות אצטדיון דוחא בסכנין, או אולי גרין בכפר סבא מה אכפת לו, לאצטדיון? מה אכפת לזרקורים את מי הם מאירים? מה אכפת לספסלים מי יושב עליהם? הדשא אותו דשא והאור אותו אור, הנפת גביע היא הנפת גביע ווומבלי הוא וומבלי. אלו הדברים הקבועים ועליהם מתבסס העולם. כל השאר מתחלפים ומוחלפים ואנחנו גם. שחקני ספסל במשחק המציאות. תמיד שחקני ספסל.

הכניסה לאצטדיון מפוארת; שומרים, מדרגות נעות, מעליות, חלונות שקופים, מסעדות יוקרה, חנויות, דוכני אוכל בשלל צבעים, שלל טעמים, שלל אטרקציות, ונותר לך לתהות רק, כמו תמיד: "למה אין את זה בארץ?". ואני מנגן את המשפט הזה בראשי כל הזמן. כאן הכדורגל הוא חוויה, תביא את הילדים, המשפחה, יש אוכל, יש חטיפים, סוכריות גומי, יש בירות, יש מרצנדייז מגניב, רק תגיע. ״למה אין את זה בארץ?״ אני אומר בתור להמבורגר, בתור לבירה, בישיבה באצטדיון, ואני מגלה, העיקר כאן הוא לא הכדורגל. הוא לא מי ינצח ומי יפסיד. לא רק. העיקר זה המוצר, החוויה, היופי. למה בעצם לא ללכת לראות את הגמר הזה, להגיע ברכבת נוחה, לאכול המבורגר נחמד, לשתות בירה, לראות כדורגל, ולחזור הביתה? ״למה אין את זה בארץ?״ אני מסנן שוב.

לידנו יושב בריטי מבוגר שממלמל לבחור שלצידו על כדורגל, מהצד השני, אבא ובנו שעל רגליו תיק של ליברפול. מזג אוויר מעולה לכדורגל, ככה אומרים, שמיים כחולים ואוויר קריר. לא רוח, לא שמש. רק לשחק. המשטח בוומבלי גדול, זה בולט מאוד, ובכלל אתה נבלע לתוך העוצמות של האצטדיון הממלכתי הזה. שתי הקבוצות מהליגה החמישית. יורק סיטי סיימה את העונה מתחת לקו האדום בעוד שמקלספילד באמצע הטבלה. האמת, שהבנתי משהו אינסטקטיבי לגבי עצמי – אני לא נמשך לקבוצות אדומות. אפשר לומר אולי שזה אנתרופולוגי. בדוכן המרצנדייז הראשון שמצאתי קניתי צעיף של מקלספילד, כחול לבן, והפכתי לאוהד. אוהד של יום אחד. כמו טלית, פתאום כל היסטוריית האהדה למקלספילד הונחה על הכתפיים שלי. פתאום אני גם – מקלספילד. בשנייה אחת. ברגע אחד. לרגע אחד. והמשחק התחיל.

נראה שהשחקנים הונחו על וומבלי ללא רצונם והתחילו לחפש לאן ללכת. המשטח עצום והם היו אבודים בתוך הדבר הענק הזה. מחפשים לאן לרוץ, למי למסור. הם לא נועדו למעמדים כאלה. אולי חוץ משחקן אחד – ג׳ון פרקין. החלוץ של יורק סיטי, בן שלושים וחמש, הביא את כל השנים שלו אל תוך המגרש. זה השחקן שמנצח את המשחקים האלה, ללא ספק. זה השחקן שהייתם מביאים ליורק סיטי במנג׳ר גם אם הוא לא היה נמצא שם. שחקן של מנהיגות שבע עשרה ושליטה בכדור חמש עשרה. שחקן שהוא כל המגרש והמגרש זה כל כולו. שחקן שהוא הכדור והקבוצה והמאמן והאוהדים והאצטדיון והרוח והדשא. ולמרות העונה העגומה של יורק, הוא כאן כדי לסיים את זה בטעם מתוק. במחצית ראינו פינג פונג שערים שהסתיים בשתיים שתיים, וכל פעם מקלספילד השוותה והיא נראתה כמו הנאחס הקלאסי של הפוטבול מנג׳ר, אבל בדקה ה-86 פרקין קיבל את הכדור, היחידי שהיה לו אוויר, עבר שני שחקנים ושלח את הכדור לרשת. שלוש שתיים וכל העולם הבין שזה נגמר. יורק סיטי זוכה בגביע.

אין דבר יותר מרגש מהנפת גביע. וכמה מדהים ומרגש זה לראות מדינה שנותנת גם לקבוצות הקטנות את ההזדמנות להיות ברגעים כאלה. ויותר מזה, משחק לפני היה את הגמר לקבוצות לא רשמיות. איזה מדהים זה שלכל אזרח במדינה יש את ההזדמנות לשחק בוומבלי יום אחד. להניף גביע בוומבלי. שוב, כדורגל זה לא רק לנצח ולהפסיד, כדורגל זו תרבות, חוויה, זהות. אנשים רוצים ללכת לראות כדורגל, אנשים אוהבים לשתות בירה ולראות כדורגל. נשים, גברים, ילדים, כולם. אז למה לא לפתוח את זה להמונים? למה לא להנגיש את זה? למה לא להפוך את זה למקום מגניב, למוצר כיפי, לחוויה חד פעמית. הנה אני, מודה, לא ראיתי את הכדורגל הכי טוב בעולם, אבל חוויתי את וומבלי, חוויתי את אנגליה, ראיתי כדורגל ושתיתי בירה, התרגשתי בהנפת גביע, אחלה טיול של אחרי הצהריים. למשפחות, לחברים, לתיירים. מה, לא?

Print Friendly, PDF & Email
 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח