נהוג לומר כי גמר המונדיאל הוא האירוע הגדול והחשוב ביותר בכדורגל העולמי ואחריו גמר היורו. בשנים האחרונות לא יהיה מוגזם לומר שגמר ליגת האלופות, על אף שהוא אירוע שנתי ולא ארבע-שנתי כמו השניים האחרונים, מתקרב למעמדם ואולי אף משתווה אליהם.
מעמד הגמר של הטורניר הגדול והאיכותי ביותר בעולם הוא תמיד אירוע ענק ומרגש. אינספור רגעים גדולים סיפק המעמד הזה, שמחים או עצובים (תלוי מאיזה צד אתה מסתכל), שערים בלתי נשכחים, דרמות עוצרות נשימה, גיבורים ספורטיביים וגיבורים טרגיים. מאז הוקם מפעל ליגת האלופות שהחליף את גביע אירופה לאלופות נערכו 25 משחקי גמר. חלקם היו נפלאים, חלקם מאד מאכזבים.
לקחתי על עצמי משימה – לנסות ולדרג את כל 25 משחקי הגמר. זה היה אתגר קשה מאד. קודם כל, הזמן נותן פרספקטיבה. על גמר מלפני 20 ומשהו שנה תמיד נסתכל אחרת מאשר על זה של השנה שעברה. כמו-כן, קיים אלמנט האובייקטיביות. אחרי הכל אינני חף מאהדת קבוצות באירופה (גילוי נאות: ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד). וגם – לפי איזה קריטריונים צריך בכלל לדרג משחקים שכאלה? האם לפי איכות המשחק בלבד? לפי דרמות? הפתעות? רגעים זכורים במיוחד? בקיצור, לא פשוט. בסופו של דבר, עמדתי במשימה. במהלך הימים הקרובים נעלה כאן בדירוג מהגמר החלש ביותר ועד לגדול ביותר שהיה, והפעם מקומות 20-25:
מקום 25 – גמר 2003, מילאן – יובנטוס 0:0 (2:3 בפנדלים)
המשחק היחיד ברשימה שהסתיים ללא שערים, אבל לא רק בגלל זה הוא זוכה לכבוד המפוקפק של המקום האחרון. חשוב לציין, שעונת 2002/3 היתה אחת העונות הכי גדולות בתולדות המפעל. זו היתה העונה האחרונה ששוחקה בפורמט של שני שלבי בתים, ושניהם היו מרתקים, מלאי משחקים גדולים, דרמות והפתעות (מכבי חיפה מביסה את אולימפיאקוס ומנצ'סטר יונייטד, למשל). גם בשלב הנוקאאוט היו כמה משחקים לפנתיאון. הכדורגל האיטלקי המושמץ שלח לא פחות מ-3 קבוצות לחצי הגמר. מילאן צלחה בתים קשים עם לה קורוניה ובאיירן מינכן ולאחר מכן עם ריאל מדריד ודורטמונד, בהמשך הדיחה בדקה ה-90 את אייאקס ובחצי הגמר את אינטר עם שער חוץ. יובה עברה ברבע הגמר את ברצלונה בהארכה ובחצי הגמר פירקה את אלופת אירופה ריאל בתצוגה מרהיבה, אבל איבדה את האיש הכי חשוב שלה, פאבל נדבד, שספג צהוב מטופש שמנע ממנו לשחק בגמר.
ואחרי כל זה, הגמר באולד טראפורד היה פשוט אנטי-קליימקס לעונה אדירה. זה היה משחק נורא. איטי, מעייף, משעמם, עם מעט מאד אירועים ממשיים. אחרי 120 דקות מבאסות הגיע דו-קרב הפנדלים. סיידורף וקאקה החמיצו, אבל אצל יובה טרזגה, זלאייטה ומונטרו החטיאו גם הם, ואנדריי שבצ'נקו שלח את הבעיטה האחרונה לרשת והעניק לרוסונרי גביע שכולם, חוץ מהם, יעדיפו לשכוח.
מקום 24 – גמר 1998, ריאל מדריד – יובנטוס 0:1
יובה היתה הקבוצה הטובה באירופה והגיעה לגמר שלישי רצוף אחרי ניצחון על אייאקס והפסד לדורטמונד. ריאל היתה בעונה חלשה בליגה והגיעה כאנדרדוג רעב אחרי 32 שנים ארוכות ללא זכיה בגביע אירופה. הגברת הזקנה היתה פייבוריטית ברורה, אבל אכזבה מאד ובדקה ה-66 פרדראג מיאטוביץ' הסרבי כבש. וזהו. לא קרה עוד שם דבר מעניין במשחק החלש והמאכזב הזה.
מקום 23 – גמר 2010, אינטר – באיירן מינכן 0:2
שתי הקבוצות קרטעו בשלב הבתים ועלו מהמקום השני בבית. באיירן עברה את פיורנטינה בשמינית הגמר ואת מנצ'סטר יונייטד ברבע עם יכולת בינונית ושערי חוץ ובחצי נראתה קצת יותר טוב מול ליון. אינטר עשתה זה כמיטב המסורת המוריניואית עם כדורגל אפרורי ויעיל וכבשה 15 שערים בלבד ב-12 משחקים עד הגמר, כולל משחק אחד זכור במיוחד בגומלין חצי הגמר מול ברצלונה בקאמפ נואו בו הפגינה משחק הגנתי מושלם, אך זכתה לנהרות של ביקורת קוטלת על סגנון המשחק. את מוריניו זה לא עניין. רגע לפני שהוא עובר לאמן את ריאל מדריד, הגיע המיוחד לברנבאו לפגוש את באיירן. זה היה משחק בין שתי קבוצות לא מלהיבות והיה בו מעט מאד כדורגל. אינטר עלתה למשחק בלי איטלקי אחד בהרכב (הראשונה שעולה לגמר גביע אירופה ללא שחקן מקומי) ועם קצת יותר מ-30 אחוז החזקת כדור הצליחה לנצח מצמד של דייגו מיליטו.
מקום 22 – גמר 2007, מילאן – ליברפול 1:2
שנתיים אחרי הגמר הבלתי נשכח ההוא, הגיעו שתי הקבוצות לגמר, כנגד כל הסיכויים. ליברפול הדהימה את אלופת אירופה ברצלונה בשמינית והמשיכה עם ניצחון בפנדלים על צ'לסי של מוריניו בחצי. מילאן עברה את סלטיק בהארכה בשמינית ואת באיירן מינכן ברבע. בחצי הגמר היתה מעורבת בשני משחקים פנטסטיים מול מנצ'סטר יונייטד. אחרי הפסד 3:2 באולד טראפורד עם שער וירטואוזי של קאקה, נתנה מילאן הצגה בגומלין בסן-סירו והביסה את השדים של פרגי 0:3. הציפייה מהגמר היתה גדולה, אבל זה היה משחק משמים. ב-90 דקות מילאן בעטה 5 פעמים בלבד לשער, זה הספיק לצמד של אינזאגי כשדירק קאוט רק צימק לקראת הסיום. הרוסונרי השיגו את הנקמה שלהם ומאז לא חזרו למעמד הגמר. גם ליברפול, עד השנה.
מקום 21 – גמר 1993, מארסיי – מילאן 0:1
בעונת הבכורה של המפעל החדש של אופ"א עדיין היה מדובר בטורניר מצומצם מאד. רק 8 קבוצות השתתפו בשלב הבתים וחולקו ל-2 בתים של 4 קבוצות, כשמכל בית רק קבוצה אחת עולה לגמר. שנתיים קודם לכן מארסיי הדיחה את מילאן בדרך לגמר אותו הפסידה במפתיע לכוכב האדום בלגרד. מארסיי היתה אז הקבוצה מספר 1 בצרפת עם 3 אליפויות רצופות ושלל כוכבי נבחרת צרפת: דידיה דשאן, מרסל דסאיי, פביאן בארטז, פרנק סוזה. אליהם הצטרפו רודי פלר הגרמני ואלן בוקסיץ' הקרואטי. מנגד באה מילאן עם כוכבי על כמו פאולו מאלדיני, פרנק ראייקרד, ואן-באסטן ופרנקו בארזי. עם רשימת שמות כאלה בשני הצדדים, המשחק הבטיח הרבה וקיים ממש מעט. שער אחד של באזיל בולי הספיק למארסיי כדי להפוך לאלופות אירופה הראשונה והאחרונה שמגיעה מצרפת. זמן קצר לאחר מכן התפוצצה פרשת השחיתות של המועדון בראשות ברנאר טאפי הזכור לשמצה. מארסיי נענשה בהורדת ליגה והשעיה מאירופה ובכך היתה לאלופת אירופה היחידה בהיסטוריה שלא קיבלה את ההזדמנות להגן על התואר.
מקום 20 – גמר 2016, ריאל מדריד – אתלטיקו מדריד 1:1 (3:5 בפנדלים)
כמו מילאן וליברפול, גם שתי המדרידאיות נפגשו פעם שניה תוך שנתיים. ריאל עברה עונה מאכזבת במהלכה פיטרה את רפא בניטס הכושל ומינתה במקומו את זינדין זידאן חסר הניסיון. כמה מצחיק זה נראה היום…אתלטיקו של סימאונה רצתה נקמה על ההפסד האכזרי שנתיים קודם, אלא שגם הפעם הקולצ'ונרוס נותרו שבורי לב. ראמוס העלה את ריאל ליתרון בשער מספק נבדל. גריזמן החטיא פנדל בתחילת המחצית השניה, אבל קראסקו השווה לקראת הסיום. מעבר לזה לא קרה הרבה ב-120 הדקות. בדו-קרב הפנדלים, במצב של 3:4 לריאל, חואנפראן בעט לקורה. כריסטיאנו רונאלדו השחיל לרשת את הכדור האחרון והבלאנקוס סיימו עונה קשה עם תואר מתוק מתוק.
