יש אוהדי הצלחות בעולם זה ברור. היום זה עידן מכבי במרכז, בדרום ב"ש, בחו"ל ברצלונה או ריאל ובכדורסל גולדן סטייט. אבל אני לא כזה. האהבה לאנדרדוג אצלי מוזרה. בספרד אני מאוד אוהב את אתלטיקו, סיבה: אהבתי את פורלאן. באנגליה את ליברפול, סיבה: כולם בחרו את מנצ'סטר בפיפא 2003 והיה בא לי לגוון. ובישראל את הכח רמת גן, סיבה: רק הקרבה של אצטדיון וינטר לשכונה שגדלתי בה, אבל כשנכנסים לזה אני בקושי זוכר את הסיבה שזה נראה לי טבעי. הכח הינה קבוצה עם שתי אליפויות, שני גביעי מדינה ו-3 גביעי טוטו בליגת המשנה. אני, בגלל גילי הצעיר לא הספקתי לראות שום תואר (אבא שלי היה בן 3 באליפות האחרונה).
בכתבה הזאת אציג את המאבק שלנו, אוהדי הכח, נגד כולם.
16.09.16 יום שישי
הכח מכבי עמידר רמת גן פותחת עונה שניה בליגה א' מול הפועל כפר שלם. הציפיות לא גבוהות, במיוחד כשרואים את הסגל. השמות של קבוצות הליגה מציגות את הרמה שאליה הקבוצה ירדה. הכח עם סגל צעיר, במגרש שכיסאות אין בו (לא היה בוינטר אישור לשחק) המשחק הסתיים בתוצאה 2:1 לכפר שלם ואנחנו האוהדים, שעוד מתמידים, תופסים ת'ראש ואומרים "זה כנראה יגמר העונה, אנחנו בדרך לליגה ב' ". עוד מחזור עובר והנה פירוק מול מרמורק 4:0 והבוץ נהיה עמוק יותר ויותר. שבוע אחרי, עוד הפסד להפועל מחנה יהודה שמנצחת 1:0. עד שבמחזור ה-6, דווקא בניצחון, הבנו עד כמה המצב רע. הכח נגד שיכון המזרח, מנצחת בכלום כדורגל מול 10 שחקנים וחוטפת בליץ על שערו של איתי כהן שוער הכח. אוהד ותיק אמר לא מזמן שזה היה הניצחון הכי עצוב שלנו אי פעם. הפסד נוסף 3:0 לדימונה הספיק והמאמן הלך הביתה. ואז הגיע חיים סירוטקין. כבר במשחק הראשון שמו לב לשינויים, כדורגל אטרקטיבי והתקפי. איתו הגיעו עוד כמה שחקנים שבנו סגל נאה מאוד.
בגזרת האוהדים יש שני מחנות, מחנה שנאת הבעלים ואי התמיכה בו (שהופך להיות קטן מיום ליום) ומחנה התמיכה, אלה שבעצם אומרים זה מה יש ועם זה ננצח. המחנה שנגד הבעלים מנסה לשכנע אוהדים ותיקים וחשובים לא להגיע ובכך לא לתמוך בקבוצה "שנגנבה" על ידי הבעלים גל יוסף שאיחד את מכבי רמת עמידר עם הכח.
כמה מחזורים לאחר החתמתו של סירוטקין המאמן, לאחר שנים של שתיקה, החלטנו צעירי האוהדים להחזיר את העידוד. המחנה השני קראו לנו ביריונים, חוליגנים, משת"פים ועוד קריאות גנאי, אבל לא הפסקנו. כמו האוהדים שלאט לאט החלו לחזור, הקבוצה התחילה לעלות רמה וכך גם בטבלה, פתאום היה ריח של פלייאוף עליה, ולחשוב שדיברנו על ירידה לליגה ב' בתחילת השנה.
מחזור 23 10.3.17 חג פורים
המשחק המכונן של העונה.
מכבי קביליו יפו, שניצחה אותנו בסיבוב הראשון, מארחת במגרש שכונת התקווה המיתולוגי. בכניסה אנחנו החוליגנים והבריונים מתווכחים עם הסדרנים להכניס קונפטי, הסדרנים כמובן לא היו מוכנים. לקראת סוף החצי הראשון הכח מבקיעה ואנחנו בטירוף. איכשהו לקראת המחצית הצלחנו להכניס שקית של קונפטי ואבוקה. נציג הבעלים צילם, וזה כנראה מה שגרם לבעלים להתעורר ולהבין, יש אוהדים ויש אוהדים שרוצים לראות את הקבוצה מצליחה ומוותרים על האגו.
באדיבות חוג האוהדים הכח הסגול והאולטראסגול.
חיים סירוטקין המאמן לא מפחד לדבר עם האוהדים ששואלים שאלות. והוא נתן מילה: "אני בונה קבוצה לעליה עונה הבאה, מה שראיתם העונה זה כלום". ולאחר המשחק הזה הכח שמרה על רצף של 6 ניצחונות וחשיבה על פלייאוף כבר הפכה להיות הגיונית. ואז הגיע ההפסד הנורא נגד נס ציונה 4:2, שהיה משחק החוץ עם הכי הרבה אוהדים שלנו העונה, וסיימנו אותו מאוכזבים.
במחזור האחרון ניצחנו את בית"ר כפ"ס ופספסנו עליה לפלייאוף, בגלל ניצחונה של כפר קאסם, אבל את הניצחון שלנו עשינו, השארנו טעם של עוד לעונה הבאה שתבוא עלינו לטובה. המקומון העירוני, שהפסיק לכתוב עלינו, מאוד מתעניין בנו בזמן האחרון ובאתר דאבל פס מטעם ערוץ הספורט נכתב כי "הכח מועמדת לעליה". ובאמת, הכח בניגוד לעונות קודמות, התחילה לעבוד כבר ביוני (העונה נפתחת רק בספטמבר בליגה א') ולהחתים במרץ שחקנים.
ואני, האוהד המשוגע שלא מצליח להתרגש מאחרות, מקווה כמו שאר האוהדים שחיים יעמוד במילה ונראה קבוצה שרצה לעליה. וכמו שאוהד הקבוצה כתב בעבר: מכבי והפועל יש המון, בית"ר יש לא מעט, אבל הכח יש רק אחת.
סגול עולה הך הך הכח.
