נתחיל, ברשותכם, בגילוי נאות: אני אוהד מכבי חיפה, ואני שונא את הפועל תל אביב. כאוהד חיפאי ירוק מבטן ומלידה, אחד הוויכוחים הכואבים ביני לבין חבריי ביציע בסמי עופר נוגע לשאלה האלמותית – את מי שונאים יותר, מכבי או הפועל תל אביב (עוד דיון מהותי: האם היקום יקרוס ביום שאחרי אייל משומר?). ולמרות שנאתי העזה לצהובים (ואוהו, כמה שהיא עזה), הפועל תמיד היתה שם כדי להזכיר שגם היא במשוואה. למה? כי בעיניי הפועל זה מועדון בינוני שהכריז על עצמו "אימפריה" ו"שושלת" אחרי ארבע שנים טובות; כי זה מועדון שזכה באליפות הכי פחות הוגנת בתולדות הכדורגל, ועוד על הראש שלנו; כי הם לקחו לנו גביע עם שער בדקה ה-120 שנכבש כששחקן שוכב פצוע; כי זה מועדון שבא בטענות לכל העולם, למעט לעצמו. ובעיקר, כי ככה. כי אני מכבי חיפה, הם הפועל תל אביב, והמשמעות ברורה.
גם המצב הנוכחי בו נמצא המועדון לא גרם לי לפתח אליו סימפתיה מיוחדת. הפועל לא "נקלעה" למצב הנוכחי, אלא הביאה את עצמה אליו בשורה ארוכה של החלטות אומללות וניהול כושל. טעויות על גבי טעויות של כל גורם אפשרי. ועל טעויות, בניגוד לאנשי המשק של הפועל תל אביב, משלמים. אז מה גרם לי – שחגגתי ביציעי קריית אליעזר את הגולים של יעקובו, פראליה וקטן על הראש של הפועל ובכיתי ביציעי ר"ג כשהפועל ניצחו אותנו בגמר הגביע, אני שכל חיי שונא את המועדון הזה שנאה יוקדת, אני שבטוח שההתנהלות של המועדון בשנים האחרונות היתה מבזה ועל גבול הפושעת – להחליט לתרום כסף להפועל תל אביב?
התשובה נעוצה במשפט שפתח את הטור, מיד אחרי צמד המילים "גילוי נאות": אני אוהד. עוד לפני שאני אוהד מכבי חיפה, אני אוהד כדורגל. אני מאמין ביכולת העל-אנושית של המשחק הזה לחבר בין בני אדם, לתת לאוהדים תקווה ותחושת אחווה, לחנך לערכי הספורט, לשוויון, נגד גזענות, להישגיות, לתחרותיות בריאה, להגשמה אישית, ולהתעמתות עם שאלות פילוסופיות כמו אייל משומר. אני אוהב כדורגל. וכן, גם אם אין לי שום אמפתיה למועדון הפועל תל אביב, יש לי – והרבה – לאוהדיו. אותם אוהדים שקיללתי (ואמשיך לקלל) במשחקים. לא מגיע להם להתעורר בעוד כמה ימים לבוקר ללא קבוצתם האהובה. כי מי שלא אוהד כדורגל לא יבין זאת לעולם: את ההבנה הבסיסית, חסרת ההיגיון והכואבת כל כך – שאי אפשר להחליף קבוצת כדורגל. זו אהבה אמיתית. גם אם קשה, גם אם מתסכל, וגם אם בלתי אפשרי, אוהד אמיתי לעולם יישאר אוהד הפועל. ועבורו, אני מוכן לתרום כמה עשרות שקלים.
כמו כל תרומה אחרת, עצם העניין נוגע להזדהות ולאחריות החברתית. האם אכפת לי שהעולם יקום מחר בבוקר ולא תהיה הפועל תל אביב? האמת היא שפשוט לא. להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם לא מאוד אכפת לי מאדם כזה או אחר אשר חולה במחלה קשה ומגייס תרומות להשגת טיפול יקר. ואני עדיין תורם. מדוע? כי אני מזדהה איתו ועם קרוביו, כי אני מקווה שתרומה קטנה תוכל לעשות שינוי גדול, וכי אני מקווה שאם חס וחלילה יבוא היום וגם אני אזדקק לטוב ליבם של אחרים – הם יהיו שם בשבילי. לכן אני תורם בהזדמנויות כאלו ואחרות. ולכן תרמתי גם הפעם. כי אכפת לי מאותם אוהדים, שמגיע להם להמשיך ללכת למשחקים של קבוצתם האהובה, מגיע להם לקחת את ילדיהם לאצטדיון כמו שאביהם לקח אותם, ומגיע להם להתרפק על כך שפעם, במשך שנתיים שלוש בשנות האלפיים, הייתה להם קבוצה די טובה.
- אגב, לפי נתונים שהתפרסמו היום, 5% מסך התרומות שנאספו הגיעו מאוהדי קבוצות יריבות. כלומר קצת יותר מ-20,000 שקל, שתרמו אוהדים ששונאים את הפועל תל אביב – אבל אוהבים כדורגל. אם גם אתם כאלו ואתם יכולים להרשות לעצמכם, אני ממליץ גם לכם לקחת חלק במאמץ.
