נתחיל, ברשותכם, מהסוף. כל כך הרבה כבר נכתב ונאמר על הקהל של מכבי חיפה, שמגיע במספרים שלא היו מביישים רבות מקבוצות הליגות הטובות באירופה (ומסתבר שיש יותר מ-5 ליגות טובות יותר מאיתנו, לידיעת הקורא אבי לוזון). אתמול, הקהל הירוק הוכיח שאלו לא רק המספרים: זו האהבה. אם תרצו: האיכות, ולא (רק) הכמות. ככה, אחרי המשחק הגרוע ביותר שסיפקו השחקנים של מולנסטיין העונה, אלפי האוהדים ביציע הצפוני בסמי עופר נשארו עוד דקות ארוכות אחרי המשחק. עם שריקת הסיום הם קראו לשחקנים להגיע, והחלו בתצוגת עידוד, שירה וריקודים שגרמה לנו לבדוק שוב פעם את לוח התוצאות, לוודא שלא התבלבלנו. אחרי שסיימו את השירים הקבועים, עברו האוהדים לשירת "אנחנו אוהבים אתכם". השחקנים הירוקים, ובמיוחד הזרים שהצטרפו השנה, נותרו המומים (ויש שטוענים כי קגלמאכר מחה דמעה של התרגשות). כשמנגד אוהדי בית"ר חגגו את הניצחון, בצד הירוק חגגו את הקבוצה, בלי קשר לתוצאה, ורק מי שהביט על הלוח נזכר, שבעצם,
בית"ר היא שניצחה את המשחק, ובצדק מוחלט. סוף סוף, נדמה כי רן בן שמעון הבין את מה שהיה לו ביד: אחת מחוליות הקישור הטובות והחזקות בישראל, שיכולה להשפיע על כל המשחק של הקבוצה. דן איינבינדר הפך השנה לבורג הכי משמעותי של הקבוצה, אבל אי אפשר שלא להתפעל מהפלא הקטן שנקרא דוד קלטינס – ובאותה נשימה לחשוב, עוד פעם, מה גרם לבן שמעון להסיט אותו לעמדת הבלם פעמים כה רבות. חוליית הקישור של בית"ר נראתה נהדר, שיתקה לחלוטין את מרכז המגרש של מכבי חיפה וסיפקה כדורים טובים וחכמים לשחקני החלק הקדמי, כשהנהנה העיקרי מכך היה
לידור כהן, שמוכיח שוב ושוב שגם בעידן פוסט אצילי את רוקביצה, לבית"ר יש עוד שפן בשרוול. הוא מהיר, חזק, טכני, ומבין את משמעות התנועה ללא כדור. בין פוסטים פרובלמטיים לספסולים (מוצדקים או פחות), כמעט שכחנו שלכהן יש את כל מה שצריך כדי להפוך למנהיג הבא של ההתקפה הבית"רית. אלה לא צמד השערים וגם לא הפעמים החוזרות ונשנות בהן פרפר את איסמעיל ריאן באגף – זו התנועה, בקשת הכדור, החוצפה, ובעיקר התחושה שיש "Go to Guy" בחלק הקדמי של המגרש. אם בן שמעון ידע להמשיך ולטפח את השחקן, הוא עשוי להתגלות כעוד יהלום ירושלמי מבית היוצר של מפעלי אלי טביב. בצד השני של המגרש,
קדריט לדף הפייסבוק הרשמי של מנהלת הליגות לכדורגל- IPFL
לשחקני ההתקפה של מכבי חיפה לא היתה כתובת. אלירן עטר לבד לא הצליח אפילו לדגדג את צמד הבלמים החזקים של בית"ר. גם גליינור פלט, שנכנס בשלב מוקדם, לא השפיע על המשחק בכלל והעלה הרבה שאלות בנוגע ליכולותיו, שכן פיזיות אמורה להיות אחת מיתרונותיו הגדולים, בטח בליגה הישראלית. הדבר היחיד שניתן לכתוב לזכותם של עטר ופלט (ולא פשוט לכתוב מילות זכות על מישהו בירוק אחרי הערב הזה, אבל ננסה) זה כי
מעט הכדורים שקיבלו החלוצים הירוקים הגיעו במסירות ארוכות, לרוב מהבלמים. ככה זה כשהקישור של מכבי חיפה פשוט נעלם כלא היה. נטע לביא, חביב הקהל (לרבות הכותבים), נראה אתמול כמו צל חיוור של עצמו. החולשה הפיזית שלו אל מול שחקני המרכז הבית"רים הזכירה שללא קשר נוסף שיחלוק עמו את האחריות במרכז המגרש, לביא פשוט לא מצליח לקחת הכל על כתפיו הרזות. ואתמול, נדמה כי היה עדיף להשאיר אותו לבד במערכה, שכן קאמיל וואצק עשה בעיקר נזק. אין עוררין על היכולות של ואצק, שרבים מהאוהדים הירוקים רואים בו שחקן מרכז מגרש שלא הגיע לכרמל כבר שנים ארוכות. אתמול, הוא הזכיר יותר את ניקולה דרינצ'יץ' מאשר שמות גדולים יותר (אנחנו עדיין מסרבים לערוך כל השוואה לז'וטאוטס, עם כל הכבוד). מהצד, נראה כי הפציעה הגבילה אותו ומנעה ממנו מלפתח את משחקו הרגיל. אם כך, איפה היה המאמן? למה ואצק שיחק השבוע מול ב"ש בגביע הטוטו, וקרס אתמול במשחק חשוב כל כך? וכשואצק ולביא לא באים לידי ביטוי וגילי ורמוט יוצא בשלב מוקדם בגלל פציעה, לנו ביציע נותר רק לקוות שאולי הפעם, סוף סוף,
זה יהיה היום של רועי קהת? הקשר הצעיר קיבל אתמול את המושכות, ובפעם המי יודעת כמה העונה, איכזב בגדול. במשחק כזה, בו לחיפה לא נותרו שחקנים יוצרים ויצירתיים על המגרש, קהת היה חייב להוכיח שיש על מי לסמוך. שגודל המעמד לא מפחיד אותו. ש-30,000 אוהדים יכולים לדעת שהיהלום הצעיר יודע להיות שם כשצריך. כל זה, כאמור, נותר בגדר חלום בלבד. בפועל, קהת רשם אולי את משחקו החלש ביותר במדים הירוקים, סיפק שורה של איבודי כדור רשלניים ובעיקר הציג קבלת החלטות שגויה לכל אורך הדרך. מעניין יהיה לראות אם הקהל הירוק ימשיך להפגין כלפיו סבלנות אין קץ, כמו שהפגין במקרה של
קדריט לדף הפייסבוק הרשמי של מנהלת הליגות לכדורגל- IPFL
עומרי גלזר, אז הוכיח הקהל שעל טעויות לא תמיד משלמים. נכון, גלזר טעה. בענק. נכון, אלמלא אותה השמטה לכו תדעו לאן היה מגיע המשחק (כנראה שלאותו מקום בדיוק, אבל מותר לדמיין). אבל הקהל הירוק לא צלב, לא כעס ולא קילל. ההפך: הקהל עודד את גלזר מיד לאחר השער, קרא בשמו ודאג להבהיר לו שמותר גם לטעות. אגב טעות, הטועה הגדול של אתמול הוא ללא צל של ספק
רנה מולנסטיין, שהפגין גם הוא את משחקו החלש ביותר מאז הגיע לכרמל בקיץ האחרון. כמה התלהבנו מהצבתו של סאן מנחם בקישור מול מכבי תל אביב, במהלך שהיה מהגורמים החשובים בדרך לניצחון הענק. וכמה התרשמנו מהאומץ לשחק עם איסמעיל ריאן כמגן מול הפועל אשקלון המתגוננת והמצופפת. בפעמים ההן, מולנסטיין הפתיע עם שפנים מתוחכמים שהתאימו בדיוק ליריבה שמולו. אתמול, נדמה שהוא כל כך התאהב באותם רעיונות עד ששכח לבדוק מול מי הוא משחק – וכיצד משחקת אותה יריבה. ריאן הוא לא מגן. מה שעבד מול יריבות חלשות בעלות משחק התקפה בינוני ומטה התגלה במלוא חולשתו מול התקפה בינונית פלוס (ובעיקר מול לידור כהן, שאחראי לחלק של ה"פלוס"). מנחם אולי רץ בלי הפסקה ומאוד ממושמע טקטית, אבל חסר יכולת טכנית ואוריינטציה התקפית. עטר עדיין לא מוכיח שהוא מסוגל לשחק כחלוץ בודד מול הגנה חזקה, ואפילו ואצק, שהיה יכול להית פקטור משמעותי כשחקן יוצר ובעל בעיטה טובה בחלק הקדמי של המגרש, נותר תקוע מאחור ועסוק בעיקר במשימות דפנסיביות. עם כל כך מעט תחכום ויצירתיות וכל כך הרבה שחקנים שמשחקים בעמדות לא להם, העבודה של בית"ר הפכה קלה הרבה יותר, והחבורה של בן שמעון הוכיחה שמקומה בשולי הצמרת, לכל הפחות. בסופו של המחזור ורגע לפני סוף הסיבוב, הפער בין שני המועדונים ששיחקו אתמול בסמי עופר עומד על 2 נקודות בלבד,
בניגוד מוחלט לפער התדמיתי המפריד בין הקבוצות. אם תשאלו אוהד כדורגל ישראלי ממוצע הוא כנראה יספר לכם שמכבי חיפה עוברת תהליך בריא, פתחה את העונה בצורה מצוינת ושמולנסטיין מצעיד אותה לגבהים שהיא כבר שכחה כי קיימים. מנגד, יספר אותו אוהד על כישלונו של בן שמעון בבית"ר, על הבלאגן בחדר ההלבשה, על פתיחת העונה החלשה. וכל הפער הזה, כאמור, מסתכם ב-2 נקודות בלבד. אז נכון, אין ספק שמולנסטיין מוביל את מכבי חיפה בדרך שלפחות על פניו נראית חיובית הרבה יותר מאלו שהורגלנו אליהן בשנים האחרונות. אין גם ספק שבן שמעון שגה לא מעט בתפקידו עד עכשיו (ושוב – קלטינס כבלם?!?!?). אבל הטבלה, כידוע, לא משקרת, והיא מספרת סיפור מעט שונה. בכלל,
נדמה כי כל הקבוצות בחלקה העליון של הטבלה (למעט הפועל באר שבע, שנמצאת מבחינתנו בליגה משלה) יכולות לנצח האחת את השניה, תלוי ביום המשחק. מכבי תל אביב ניצחה את קרית שמונה, שהוציאה תיקו ממכבי חיפה, שהפסידה לביתר, שהוציאה תיקו ממכבי תל אביב, שהפסידה לבני יהודה, שסיימה בתיקו עם חיפה, שסיימה בתיקו עם מכבי פתח תקווה, שניצחה את בני יהודה שניצחה את מכבי תל אביב. וכשכל הקבוצות מציגות רמת משחק די זהה (שוב, תלוי באיזה יום), יש כאלו שזוכים לחצי ביקורת בלתי פוסקים, ויש כאלה שבינתיים נותרים חסינים לביקורת. ביקורת היא עניין לגיטימי (ובמקרים רבים גם מוצדק), אבל טוב יעשו האוהדים, הבעלים והעיתונאים אם יזכרו להסתכל על התמונה הרחבה, וישאירו את ענייני הביקורת לאלו שזה תפקידם. למשל לאנשי
הבקרה התקציבית, שעל פי מצבה של הפועל תל אביב פשוט מעלו בתפקידם במהלך השנים האחרונות. מה עשו יו"ר הבקרה ואנשיו, אם בסופו של יום הגענו למצב בו מועדון כדורגל בישראל פשוט לא מצליח לגמור את העונה? כיצד אושר תקציב במצב כזה? כיצד אושרו עסקאות במימון גורמים חיצוניים? איפה היו כספי הערבויות כששכרם של שחקנים ואנשי משק הולן לאורך חודשים ארוכים? ומעל הכל – איך הגיע מועדון כדורגל לצבירת חובות בגובה 100 (!!) מיליון שקל? יואיל נא יו"ר הבקרה להסביר מה עשו הוא ואנשיו במהלך ימי העבודה הרבים (והיקרים) שלהם עד כה. בניגוד לדבריו של מולנסטיין במסיבת העיתונאים אתמול, זה לא היה "יום רע במשרד". זה מחדל של ממש.
