שבת בצהריים, הזמן הרגוע של השבוע. הציפורים מצייצות, ילדים משחקים בגינה, אך השקט שאמור להיות בחוץ לפתע מופר: נחיל אנשים שצועד ברחובות שר שירי אוהדים, שני רוכלים רבים ביניהם מי צועק חזק יותר "גרעינים, 2 ב-5!" ונהגים עצבניים שמחפשים חנייה ורק רוצים להגיע בזמן למשחק. בזמן שכל ההמון נוהר אל היציע, אתם רק מתחילים את ההתארגנות. הרי מה יש לכם למהר כשאתם גרים כמה עשרות מטרים מהמגרש?
ירים יד אוהד כדורגל שלא חלם על זה אף פעם – לגור צמוד לאיצטדיון הביתי של הקבוצה שלו. אני זוכר איך בתור ילד, הייתי רואה בקרית אליעזר את הדירה שהמרפסת שלה בתוך האיצטדיון. חשבתי לעצמי – איזה חיים נפלאים יש להם. הם קמים בבוקר, הם רואים איצטדיון. הם חוזרים בערב, הם רואים איצטדיון. הם קמים להשתין באמצע הלילה, הם שוב רואים איצטדיון! ובשבתות? איזה קרנבל. לא משלמים שקל על כרטיס ומקבלים את החוויה המלאה – כדורגל ואווירה! ומדי פעם, כשלקנדאורוב היתה משתחררת בעיטה לא מדויקת (וזה לא קרה הרבה), הם גם היו זוכים לכדור כמזכרת! אז מה אם זה היה עולה להם בכמה תריסים שבורים? אני בטוח שזה היה שווה את זה.
אז נכון, כשמתבגרים וחושבים על זה לעומק, לגור "בתוך" האיצטדיון זה קצת פחות נחמד, אבל לגור ממש סמוך למגרש של הקבוצה שלך – זה בהחלט דבר נהדר. אבל האם שאלתם את עצמכם פעם מה היה קורה לו הייתם גרים ליד האיצטדיון של היריבה הכי גדולה שלכם? אז נעים מאוד, אני אייל, אני אוהד מכבי חיפה ואני גר כ-595.62 מטרים מהאצטדיון בנתניה. כן נו, בדקתי בגוגל Maps. במשך כמה שנים בודדות, זה לא הפריע לי בכלל. זה היה אפילו די נחמד. עם ה-67 אוהדים של רעננה אני מסתדר מצוין ומכבי נתניה היא סוג של "הקבוצה השנייה" שלי, אז גם אליהם יש לי סימפטיה גדולה. הכל היה סבבה לגמרי. אפילו לא כעסתי שהקהל צועק לפני שהטלוויזיה מראה את הגול, סלחתי על הספוילרים. אבל אז, אתם הגעתם…
כן צהובים, אני מדבר עליכם. תגידו לי, מי הגאון שהחליט שתשחקו פה, בבית שלי, פחות מ-600 מטר מחדר השינה שלי? מי חשב שזה רעיון טוב שאתם, דווקא אתם, תשחקו כדורגל קרוב מדי לחלקת האלוהים שלי? מה, לא יכלו לשלוח לפה את הפועל? תבינו, זה לא אישי. טוב, אולי זה כן, אבל ככה זה כשאתה אוהד מכבי חיפה. כמי שהיה ילד בשנות ה-90, התחנכתי על היריבות הזו, גדלתי לתוכה. אני רואה צהוב ונהיה לי רע. אז במקום לשמור על מרחק, כמו שאמור לקרות, החלטתם לבוא ולהקים את האוהל של הקרקס שלכם בחצר האחורית שלי. והכי גרוע, שעכשיו אני מבין למה כל כך גרוע לגור ליד איצטדיון!
כבר שנתיים שאתם סותמים לי את הרחוב פעם בשבועיים ועושים פקקים בשכונה האהובה שלי. אני מנסה לפלס את דרכי הביתה וזה לוקח לי רבע שעה אקסטרה, כי אני צריך לעצור לכם במעברי חצייה. כשאני יוצא לרחוב לפני משחק ואני הולך בין מאות אוהדים צהובים, זה מרגיש לי קצת כמו סצנה בסדרה "המתים המהלכים". כמו אדם חי שהולך בתוך עדר של זומבים, מקווה שלא יטרפו אותו ברגע שיבינו שהוא לא אחד מהם. אני פעם בשבוע צריך להסביר לשוטר שחוסם לי את הכניסה לשכונה שאין לי מנוי חנייה, אבל יש לי פה דירה ששייכת לי (ולבנק..). אני פותח את החלון בתקווה לשמוע צרצרים ובמקום זה שומע ש"ייני לא מתאים", "דוידזאדה זה בלוף", ו-"למה שחררנו את ראדי?!". הילדים שלי מתעוררים מבוהלים מהצרחות של שי סידי ואני רק רוצה שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה.
אז בפעם הבאה שאתם מגיעים לאצטדיון בנתניה לראות את הקבוצה הבלתי נסבלת שלכם, תתחשבו קצת בשכנים. תלכו בשקט לאצטדיון, תנמיכו את הווליום של שי סידי, אל תצעקו כשאתם כובשים. אתם יודעים מה? פשוט אל תכבשו, זה יעשה את העבודה הרבה יותר טוב. ולסיום, בקשה אחת אחרונה: למישהו יש את הטלפון של הקבלן בבלומפילד?
