עסקת העברתו של חנן ממן בחלון ההעברות האחרון מהפועל חיפה לבאר שבע גררה הדים רבים. ביקורות רבות הושמעו על דרך ההתנהלות של האלופה ובמיוחד של הגברת הראשונה של המועדון, אלונה ברקת.

מעמד המאמי הלאומי של הקבוצה מהדרום נכנס לסחרור. אמרו שזאת התנהגות לא מכובדת וכוחנית שאין לה מקום בענף הכדורגל, שלא הגיוני שבאר שבע תיקח שחקן מקבוצה יריבה שמתמודדת איתה על האליפות. לא הגיוני, טענו רבים, שפונים לשחקן בכלל באמצע עונה, אפילו אם החוזה שלו אמור להסתיים בעוד מספר חודשים והוא רשאי לבצע מו"מ עם כל מועדון אשר חפץ ביקרו.

בישראל כמו בישראל, מצד אחד מבקשים להעלות את רמת המקצוענות של הענף האהוב ביותר ומצד שני ממשיכים לבקר דרכי התנהלות שנהוגים בכל רחבי העולם. חלקנו עדיין נעים בין הרצון שלנו לראות את הכדורגל מתנהל בשונה ממקצועות "אמיתיים" לבין ההבנה שככל שהזמן עובר הכדורגל מתנהל כעסק לכל דבר, כשרוב קברניטי המועדונים שמחים מהכיוון.

ניר קלינגר, מאמנו של חנן ממן בהפועל חיפה, התראיין לאחרונה וטען כי ברגע שהבין שב"ש פנתה לחנן ממן והוא הסכים לעבור אליה בעונה הבאה, הוא היה בעד לבצע את המהלך כבר בינואר. הפחד שיהיה עיסוק בלתי נגמר מצד הקהל כנגד השחקן וההבנה כי הראש של השחקן יהיה בקבוצתו הבאה ולא במועדון אליו הוא השתייך עד אותו רגע, גרמו לו לחשוב שככל שהמעבר יתבצע יותר מהר, כך השקט יחזור מהר יותר לחדר ההלבשה של המועדון האדום/שחור, שנמצא בעונה הטובה ביותר שלו מאז האליפות ההיסטורית לפני 19 שנה, ומסתדר לא רע גם בלי ממן.

אפשר להסכים או לא עם ההגיון שהוביל את קלינגר להחלטה שלו, אבל הדילמה שמה זרקור על הבעייתיות בדרך החשיבה הנפוצה פה בישראל. עצם העובדה שהוא בחר לטפל בבעיה במהירות ולא להתעסק במשחקי אגו מצביעה על השינוי באישיות שלו, אבל גם הגישה הזאת מבליטה את הבעייתיות בבועה שאנחנו נמצאים בה כאן במדינתו הקטנה.

קחו לדוגמא את הליגה הגרמנית. באיירן מינכן לאורך שנים ארוכות שואבת אליה את הכוכבים מקומיים מקבוצות הבונדסליגה, לפעמים גם בהעברה חופשית. החתימה של השחקנים מתרחשת בחודשי ינואר כאשר הם רשאים לחתום בכל קבוצה אחרת מהרגע שהחוזה שלהם נמצא חצי שנה לפני סופו. בשנה שעברה היו אלה סבסטיאן רודי וניקלאס שולה שהגיעו מהופנהיים, והשנה לאון גורצקה, שחקן שאלקה 04. שלושת השחקנים הללו, לא רק שהמשיכו לשחק בהרכב קבוצתם עד סוף השנה, אלא גם זכו לשחק נגד קבוצתם הבאה. ובגרמניה? שום שיח על ניגוד אינטרסים, שום ספק לגבי הרצון שלהם לנצח עם הקבוצה שלהם.

דוגמא נוספת היא איתי שכטר. החלוץ בן ה-30 נמצא בעונה הטובה ביותר שלו מאז 2009/2010, עונת הדאבל עם הפועל ת"א. כרגיל, בעונה טובה שלו הוא לא רק תורם רבות מבחינה מקצועית, אלא גם מחבר בין כל חלקי הסגל ומשפיע מאוד על חדר ההלבשה. כל זה לא מפריע להנהלת בית"ר ירושלים לנהל משחקי אגו וכוח עם החלוץ. כמו בכל השנים האחרונות אלי טביב מנהל מו"מ תקשורתי עם אחד הכוכבים הגדולים בסגל שלו במהלך עונה מוצלחת וכאשר הוא רואה שהלך הרוחות לא מתיישר עם הרצון שלו, השחקן לפתע יורד לספסל ובמקרים רבים גם עולה ליציע.

דיבורים על קביעת הרכב וחוזקו של המאמן שוב עולים, כשהם מלווים בחזרה מפציעה טורדנית של השחקן המדובר והרעש סביב הקבוצה, שגם ככה אף פעם לא נרגע, נמצא במלוא הדרו. עד כמה שאנחנו יודעים, שכטר, מוכן לשים בצד את כל העניין החוזי ולעלות לשחק באותה מחויבות שהוא הפגין עד עכשיו בשביל להביא תואר (או שניים) למועדון. טביב, שכבר ידוע שמנהל את קבוצתו כעסק לכל דבר, לא מוכן להתפשר.

רבים מצדדים בטביב על העובדה שהוא מחליט לנהל את קבוצותיו כמו עסק לכל דבר. הוא רוצה למקסם רווחים, יודע שלכל אחד יש תחליף ולא מוכן לתת לשחקנים את סכומי העתק שהם מקבלים בקבוצות אחרות. לגיטימי או לא, זה לא האישיו. בטח שלא בנקודת הזמן שנמצאת בה כרגע בית"ר. לא תראו בשום מקום בעולם קבוצה שמורידה את אחד השחקנים החשובים שלה לספסל בזמן מאבק על תארים בגלל ענייני חוזה. לפחות לא בצורה כזו בוטה ושקופה לעין.

עוד מקרה שמראה את גודל הבועה הישראלית, הגיע אלינו בחודש האחרון מכיוון הצהובים מת"א. מאז שג'ורדי קרויף הגיע למכבי ת"א לפני 6 שנים המועדון הצהוב הפך את עצמו בפרט ואת הכדורגל הישראלי בכלל למשהו קצת יותר רציני. השקעה בדברים שהיו נראים לנו עד אז שוליים הפכה להיות הכרחית בכל מועדון בישראל. היחס לאימון, לכושר, לתקשורת, וההתנהלות מול הקהל, גרמו למכבי בשנים הראשונות של ג'ורדי לפתוח פער מסויים, שנסגר ברגע ששאר הקבוצות חיקו את המעשים של ההולנדי והביאו אותם גם לקבוצות שלהם.

לפני חודש החליטו במכבי להודיע על סיום דרכו של ההולנדי במסיבת עיתונאים עם הבעלים מיץ' גולדהאר. במכבי ציפו שמה שעובד במקרים רבים באירופה יקרה גם פה בישראל. במקרים רבים בעולם, הודעה על סיום דרכו של מאמן מוציאה אפילו יותר מהשחקנים. השחקנים רוצים להיפרד מהמאמן שלהם עם תואר, או לפחות בטעם מתוק. אפשר שוב להזכיר את באיירן מינכן. בעונת 2012/13, כאשר באיירן זכתה בטרבל היסטורי הודעת הפרידה מיופ היינקס, מאמנם דאז, הגיעה לפני הרגעים המכריעים של אותה עונה. השבוע נודע שהיינקס (שהספיק לחזור מאז) שוב יעזוב בחודש הבא את מועדון הפאר אחרי שהגיע להציל את העונה של באייר. ניקו קובאץ' יחליפו בתחילת העונה הבאה.

בישראל הדברים עובדים אחרת, כי בסופו של דבר אנחנו עדיין בישראל. פה כאשר שחקנים יודעים שהמאמן הנוכחי הוא לא זה שיחליט אם הם יפתחו בהרכב בשנה הבאה או יישארו בסגל, מבחינתם אין להם סיבה להתאמץ. אם העתיד שלהם לוט בערפל, ההווה הופך מיד לחסר חשיבות. ככה המוח של רוב השחקנים שלנו עובד. המחשבה של קברניטי מכבי שההודעה על סיום דרכו תגרום לשחקנים לשרוף את הדשא ולגרום להם להביא אליפות התבדתה מהר מאוד.

בישראל כן מנסים להיות כמו באירופה, אבל לפעמים המנטליות עומדת בדרך של יישום מוצלח.