קשה בעולם שלנו להיפטר מסטיגמות או תדמית כלשהי, במיוחד כשאתה מתאמץ מאוד לתחזק את התדמית שלך או להילחם בה. כנראה מעט מאוד אנשים מכירים באופן אישי את אלי גוטמן, אבל רצץ התרחשויות מהשנים האחרונות מאז שקיבל את משרת מאמן הנבחרת, גורמים לצרכני הכדורגל הישראלי לראות אותו באור שהוא נלחם היום לברוח ממנו.
אם לפני המינוי לנבחרת ישראל "גרמני" היה הכינוי הכי פחות חיובי שהוא שמע על עצמו, בגלל סגנון העבודה הריכוזי, סגנון האימון והיכולת להחזיק קצר את השחקנים שלו, התקופה כמאמן הנבחרת, ה"בריחה מהפועל" בעונת הירידה לליגה הלאומית והעבודה כהפרשן הכניסו את גוטמן למשפחת הבלנדרים. בסרט התיעודי על מוקדמות יורו 2016, "ישראל מלחמה", הסכים גוטמן לתעד את עצמו במגוון של רגעים. בזמן אימון, בזמן מנוחה עם הצוות שלו ואפילו בחדר השינה כשהוא מדבר עם אשתו על החלום שלו להצעיד את הנבחרת קדימה. גם הסרט הזה, שנכנס עמוק כל כך לנבכי נשמתו, לא הצליח לגרום לדעה עליו להשתנות. מסיבת העיתונאים המפורסמת בהפועל לפני שנתיים, כאשר אמר רגע לפני משחק דרבי בתום המחזור ה-4 ש"הקבוצה הזאת היא לא קבוצה שלי, אלא של גיא לוזון", עוד מהדהדת לאוהדי הפועל ת"א. יושבי שער 5 לא נוברים בה מספיק ולא דרשו עליה אף פעם יותר מדי הסברים, המשך ישיר ל"תודה" הנצחית שהם יוכירו לגוטמן על ההרקדות שהוא סידר להם בבלומפילד, כמעט לפני עשור. גוטמן כנראה הבין את הלך הרוחות בחודורוב עוד לפני כולם וראה לאן הפסלים של כבירי ייקחו את המועדון האדום שהוא כל כך אהב לאהוב.
רמי דואני היה שחקן הפועל ת"א שגדל בנוער ועלה לקבוצה הבוגרת בעונת 2006/07. באותה השנה שיחק דואני 30 משחקים בהפועל, ביניהם 3 משחקים בגביע אופ"א כשהוא מציג יכולת שגרמה, איך לא, ליושבי בלומפילד להשוות אותו לשמעון גרשון. שני המשחקים הזכורים ביותר שלו היו כמובן מול בלומפילד מלא נגד ריינג'רס הסקוטית ובמחזור האחרון של הליגה כאשר כבש בניצחון של הפועל 3-0 על היריבה העירונית. עונה לאחר מכן הגיע גיא לוזון להפועל, הפועל פתחה רע מאוד את הליגה, נקלעה למקום האחרון ומאז החל המסע של גוטמן באדום. לא פחות מחודש בתפקיד, באחד האימונים של הפועל, גוטמן הרגיש חוסר רצינות מדואני באימון. השחקן הגיב בפרצוף מזלזל ונשלח למקלחות. בתחילת עונת 2008/09 הפועל יצאה למשחק גביע הטוטו נגד סכנין בקריית אליעזר. דגלאס דה סילבה נפצע לקראת הדקות האחרונות של המשחק, דואני נשלח להתחמם כדי להחליף את הברזילאי וגם אז הגיב בצורה שנראתה לגוטמן כחצופה. גוטמן ויתר על החילוף, התפרץ על דואני מול הספסל ושלח אותו לחדר ההלבשה. לא עברו הרבה ימים ודואני כבר מצא את עצמו מושאל להפועל כפר סבא מהליגה הלאומית והקריירה דעכה במהירות האור.
הסיפור הזה, אפילו אם יש סבירות גבוהה שדואני לא נהג בחוכמה גדולה, הוא סימן השאלה והספק הכי גדול שיש לי כלפי גוטמן, עוד לפני שבכלל נוגעים בעניין המקצועי. גוטמן, בן 60, ירצה או לא, גדל וחונך בבית של הוריו שעלו מפולין ובתחילת הקריירה המקצועית תמיד אופיין בגישה שמשמעת היא הדבר הראשון שחשוב. הוא כבר כנראה לא ישתנה ומבחינה מנטלית והחיבור לשחקנים, גוטמן עומד בפני אתגר לא פשוט ונראה שיש לו עוד מה להוכיח. עידן הרשתות החברתיות והטכנולוגיה שרק הולכת ומתעצמת משנים את נוף הכדורגל. גוטמן ידוע כמאמן ששם דגש גדול מאוד על העניין המנטלי. יש לו יכולת גבוהה מאוד לגעת בשחקנים, לגרום להם לעלות למגרש ולתת את הכל בשבילו ובשביל הקהל שהם משחקים עבורו. הרבה סיפורים על סרטונים מרגשים, הדבקה של כתבות ממריצות בחדר ההלבשה ושיחות אישיות הם חלק מהרפרטואר המנטלי שלו. השאלה אם זה עדיין רלוונטי להיום. יש תחושה שהדברים האלה פחות רלוונטיים ובעידן נטול הרגש של שחקנים (לפחות רובם), צריך לדעת לחבר אותם אליך בצורה קצת שונה. כשאימן את הנבחרת הוא קרא לשחקנים של היום "דור האישיות". יש לו עבודה קשה מול הדור הזה, במיוחד כשהוא מגיע לקבוצה שנמצאת במשבר עמוק כבר מספר שנים. השחקנים של חיפה, עוד לפני היכולת המקצועית שלהם, נראים כלא מאמינים בעצמם. אם יצליח לשפר להם את הביטחון תחילה, המצב שלהם ישתפר במהרה.
לא תראו הרבה מאמנים בכדורגל הישראלי שהשם שלהם רשום בספרי ההיסטוריה של שלושה מועדונים שונים בגופן גדול ומודגש. התקופה האחרונה אולי השכיחה את זה, אבל בטווח מהאליפויות בשנות ה-70 לעידן של ברק בכר, זה היה גוטמן שהביא גביע יחיד והיסטורי לבאר שבע בעונת 96/97. להפועל חיפה הביא גוטמן אליפות ראשונה ויחידה בעונת 98/99 וכמובן בנה את הפועל ת"א הגדולה ביותר אולי אי פעם וזכה בדאבל ב2010 ולאחר מכן אף העפיל איתה לליגת אלופות לראשונה בתולדותיה. מבחינה מקצועית, גם אם גוטמן יצא בתקופת אימון הנבחרת ובשנתיים האחרונות להשתלמויות באירופה כדי לראות סגנונות משחק נוספים, להישאר רלוונטי ולפתוח את הראש שלו, קשה לראות את גוטמן משנה סדרי עולם וחשיבה. סבירות גבוהה שסגנון האימון שמלווה אותו כל השנים ימשיך גם בכרמל. הוא ינסה באופן בלתי מתפשר לגרום לחיפה לשחק את המשחק שלו. עמידה על המגרש בצורה משורטטת, הנעת כדור שיכולה להוציא את היריב מדעתו והרבה מאוד משמעת. נכון לעכשיו, לפחות עוד תום העונה הנוכחית, כנראה שזה מה שחיפה צריכה. את הפועל ת"א הוא קיבל בעונת 2007/08 במצב הרבה יותר קשה מחיפה כעת, במיוחד לאור הצפיפות של הליגה. זה לקח זמן בהפועל, אבל לאחר כמה משחקים שלא ניצח, הקבוצה התייצבה. גוטמן, בפעם המי יודע כמה, הנחית זרים ברמה גבוהה בדמותם של אלין טופוזאקוב ודימיטר טלקיסקי הבולגרים, הקבוצה החלה לשחק כדורגל משכנע, לצבור נקודות ואף הגיעה לגמר הגביע נגד בית"ר האימתנית של אותם ימים.
גוטמן הוא מאוד ריכוזי, אין סיכוי שבעידן שלו בחיפה שחר יביא מישהו מעליו, אין סיכוי שהוא ייתן גם לבעלים להתערב לו בשיקולים מקצועיים ומי שלא יסכים לדרך שלו לא יהיה בחיפה. גם בחיפה הוא יחזיק כוורת קטנה ומצומצמת של אנשים שהוא מאמין בהם ורק להם הוא יקשיב, כפי שעשה בקבוצות הקודמות שלו וגם זה דבר שאחרי כל השנים האחרונות של הטיילת בחיפה, יכול להיות מעולה לחיפה וייתן שקט למועדון. יחד עם כל הסגנון הריכוזי, מי שצמוד אליו מקבל ממנו ביטחון גדול להביע את עצמו, לתת לו עצות וללמוד ממנו דבר או שניים. תשאלו את יוסי אבוקסיס. גם אבוקסיס יודה שההצלחה שלו בימים אלה בבני יהודה היא המשך ישיר לעבודה שלו כעוזרו של גוטמן בהפועל ת"א ובנבחרת ישראל. גוטמן לאורך כל התקופה האחרונה כשפרשן את מכבי חיפה נהג לומר שהסגל של חיפה לא רע וחייב להוציא ממנו הרבה יותר ועכשיו הוא במבחן להוכיח שהוא יכול לגרום לעוואד, אזולאי, רמי גרשון ושותפיהם לטפס למעלה.
דבר נוסף שעומד נגד גוטמן היא נבחרת ישראל. רבים חולמים לגעת בה, מעטים מצליחים להכנס לתוכה ובשנים האחרונות אלה שמצליחים להיכנס נכשלים בזה אחר זה וחוטפים כוויה גדולה כל כך שגם טיפול מאסיבי בשלפוחיות שגדלו להם לא עוזרות. שלמה שרף, דרור קשטן ולואיס פרננדז הם שמות לא פחות גדולים מגוטמן ולמרות כמה ניסיונות שלהם להשאר רלוונטים אחרי המשרה בנבחרת, הבינו שקשה מאוד להתרומם אחרי הכישלון במדים הלאומיים. תהיו בטוחים שגם העובדה הזאת גרמה לגוטמן לרצות כל כך לחזור לאמן עכשיו. השאלה שנשאלת היא האם בסוף הפרק הזה יחזרו לקרוא לו הגרמני או ישארו עם הבלנדר.
